דלידה- שעה שמחה מאוד בסמטאות שוק לוינסקי

אין דבר שאנחנו אוהבים יותר ממבצעים, אנחנו רצים אחר קופונים שמבטיחים לנו 50% למרות שאנחנו יודעים שהמחיר מנופח, אנחנו לא יכולים להפסיק לקנות ברגע שאנחנו רואים מבצע של 1+1 למרות שאנחנו בכלל לא צריכים את המוצר, ואם מציעים לנו משהו חינם אנחנו בכלל מתחרפנים.

היעד הפעם היה דלידה בקרבת שוק לוינסקי, אני מאוד אוהב את השוק שהתחיל להתמלא בשנים האחרונות בהמון מקומות אופנתיים שמנסים להיות "מסעדות שוק", הרבה מהם כושלות ונראות לי סינטטיות אבל חלקן מצליחות להתמזג עם הרחוב ולשאוב חלק מאווירת השוק ובעיקר מחומרי הגלם המעולים שיש לו להציע.

השעה מוקדמת למדי, שבע וחצי בערב והמקום כבר די מלא מכיוון שיש מבצע בכל יום עד השעה שמונה, 50% הנחה על כל המנות (חוץ מהקינוחים) והמחירים הופכים למדהימים, כבר בכניסה המארחת מוזגת לנו מעט בירה להמתנה של הדקה בזמן שמסדרים לנו שולחן, המקום מנסה להיות חמארה עמוסה והמוסיקה מאחדת יפה את ההמולה, הגענו לשולחן היפה על הספסל בגינה הקטנה והתחלנו בארוחה.

קודם כל נחתה על השולחן צלוחית קטנה עם שעועית לימה רכה, משעשע חך נעים שמגיע לכל השולחנות על ההתחלה והוצע למלא אותה בכל פעם שהצלוחית התרוקנה ועד שהמנות התחילו לזרום.

•  ברולה פלפלים חרפים ופטה (22 ₪, 11 ₪  אחרי ההנחה) היה דיסקית גדולה ויפה של תערובת פטה עם לא מעט פלפל חריף ומעל דיסק סוכר שרוף, בשנה האחרונה משחקים של ברולה עם מלוח  נפוצים בלא מעט מסעדות, פה השילוב הבולט היה בין מתיקות מרירה של הסוכר עם חריפות גדולה, מנה בהחלט יוצאת דופן אבל מעט כבדה.
  

• סלט זוקיני חי (48 ₪, 24 ₪ אחרי) היה קערה גדולה עם המון סרטים של זוקיני חי עם המון המון ירקות, פלחי ארטישוק, עגבניות בשרניות, זיתים, גבינה שמנמנה וטובה ובצד רוטב פלפלים, סלט בריא ועשיר.
  

•  תבשיל פריקי (22 ₪,11 ₪ אחרי) היה כבד ומנחם, מעט תפל אבל עם חיזוק של גבינה טובה וחצילים קלויים.

את כל הכבודה הורדנו עם קנקן של סנגרייה לבנה קרה שהייתה מתקתקה ונעימה ובעלות סבירה של 52 ₪ לכמות שהספיקה לזוג במהלך כל הערב והכינה אותנו לסיבוב השני.

•  טורטליני (52 ₪ לפני, 26 ₪ אחרי) הגיע בצלחת שקופה עמוקה והיה שונה ממה שציפינו לו, המילוי היה מעט יבש והכיל תערובת של פיסטוק חמוציות ומנגולד עם מעט ריקוטה בניגוד למילוי הרגיל שהוא קרמי, הבצק היה דק ומוצלח והכל שחה בהמון המון ירק, עגבניות שרי, פטריות ואספרגוס. המנה הייתה עשירה וטעימה ומאוד מאוד בריאה.
  

•   סמבוסק זנב שור (24 ₪ אחרי) הייתה המנה שלי, סמבוסק יפה ושחום ששחה בציר זנב שור עם מעט קרם פרש בצד, הבצק היה פריך ומלא טעמים ובפנים חוטים של בשר זנב שור שבושל הרבה זמן והיה מלא טעמים, טבילה בציר ובקרם פרש ציננו את המנה הרותחת והנהדרת הזו.
  

עוד כמה מילים על השירות- צמד מלצרים סבב אותנו ללא הפסקה, ניהל אתנו שיחה נעימה והתבדח, המלית על מנות, הציע לעשות בהם שינויים, התנצל שאין מנה מסוימת (שלט שומר) ואחרי רבע שעה הודיע שהיא חזרה לתפריט והציע להזמין אותה, התעניין האם אנחנו מרוצים מהמנות והיה קשוב לכל גחמה שלנו... כמו כן הם הגיעו לשולחן עם בקבוק וודקה ואפירול והציעו לנו צייסר נחמד ומרענן, ככה צריך להיות שירות.

לקינוח בחרהו במוס שוקולד (36 ₪, אין הנחה) שהגיע כקערה גדולה עמוסה במוס שוקולד פשוט וטוב עם טוויל שוקולדי ובננות מיובשות, סיום פשוט ונעים לארוחה גדולה ומאוד כיפית.

העלות של כל הכבודה יצא 200 ₪ לזוג שאכל לא מעט, שתה המון ובעיקר חגג במשך שעתיים תחת כיפת השמיים, האוכל היה מפגן של חומרי גלם טובים ופשוטים שטופלו ביד נאמנה וסיפקו הרבה טעמים מיוחדים ואין ספק שה- VFM  עצום וגורם לך להזמין הרבה יותר ממה שאתה באמת צריך אבל בשביל זה אנחנו פה- בשביל לבלות.

ציון הדוקטור- 8.5, מומלץ בחום לנצל את השעה השמחה.

מו ומו- היכל בשרים מוצלח ברחובות

מסעדת בשרים זה מושג שדי חסר בארצנו הקטנה, בעצם ההגדרה היותר מדויקת צריכה להיות Steake house, בכוונה באנגלית כי סטקייה ישר לוקח אותי למסעדות של שנות השבעים והשמונים של סטייק עין וסלטים שהיו סוג של שידרוג למסעדות המזרחיות.

אני מדבר על מקום של נתחי בשר גדולים שמוגשים במסעדה אלגנטית, עם מבחר מצומצם של תופסות וכמה מנות ראשונות חביבות, מקום שהעיקר זה הבשר ורק הבשר, מקום לארוחה נעימה ומלאה חלבון מין החי, בארץ יש בעיה של בשר איכותי, יש כאלה שמאשימים את הכשרות, יש כאלה שאת זני הבקר המגודלים בארץ, אבל שרירי לסת חזקים יש לכולנו.

הפעם הגענו עד רחובות הרחוקה, מצחיק שישנם מקומות שאתה מאמין שהם סוף העולם וקשה לך לשכנע אחרים לנסוע כל כך רחוק בשביל ארוחה אבל דרך כביש 6 ואחרי 40 דקות אני כבר נכנס לתוך היכל הבשרים המקומי- מו ומו.

עיצוב אלגנטי ויפה, חלל לא קטן, מלצרים שרצים מסביב ומיד מניחים בקבוק מים קרים על השולחן, תפריט שמגיע מהר וגם קצת ספיישלים כי אי אפשר בלי, התפריט די קצר ואפילו מאכזב- אין הרבה נתחים מעניינים, ההיצע הרגיל של פילה, סינטה ואנטריקוט, חסר יל חלקים יותר משובחים עם עצם שהם לטעמי האינדיקציה האמיתית למסעדת בשרים טובה- טי בון עסיסי, ניו יורק סטייק עם עצם לאחוז בה..

היינו ארבעה והתחלנו עם זוג מנות ראשונות אבל קודם כול ללחם- סלסלה עם פוקאצות קטנות ומתוקות שנזללו חיש מהר עם שמן זית ובלסמי וכבד קצוץ (38 ₪) שהגיע בכד קטן ובכמות יפה, הכבד היה חלק אבל גושי בו זמנית , עשיר בטעמים ובצל מטוגן, הוא הוגש עם ריבת בצל טובה וריבת דובדבנים חמוצים שהייתה איזון יפה לעושר של המנה.

מנה ראשונה אחרת שהגיעה היו 3 נקניקיות מתוצרת הבית שהיו הפעם בקר וממולאות בגבינה על תבשיל שעועית (68 ₪) התבשיל היה מעולה ומלא טעמים של בישול ארוך, הנקניקיות היו אכזבה- בשר סביר, אבל חסר תיבול מעניין, מעט יבשות למרות מילוי גבינה שקצת עזר, אבל עם מעט תבשיל שעועית וחרדל חריף הם היו חביבות, למרות שמנה יקרה הרבה יותר מדי לעומת התמורה.

הגענו כבר לעיקריות- בחרנו את 3 מנות הסטייקים מהתפריט ואחת מהספיישלים, מה שהגיע לשולחן היה 400 גרם סינטה (142 ₪) שהייתה אדמדמה במרכזה, עסיסית ומלאת טעם עד כמה שסינטה יכולה להיות , נתח משובח ומבוחר אבל לא נועז.

אנטריקוט 400 גרם (142 ₪) היה סביר, בשר טוב, לא הרבה שומן, עשוי במדויק אבל מעט משעמם , הוא נפל בדיוק בנקודת התורפה של רוב הסטייקים בארץ- יישון לא מספק, בשר לא משוייש מספיק, איפה זה לעומת היכלי הסטייקים של ארצות הברית או אירופה?

מנה של מדליוני פילה עגל 300גרם (162 ₪) הגיע בצורת גליל ארוך שבושל בסו וייד ואז נצרב על הגריל, הבשר היה רך ומתמסר, עשוי במדויק, אין ספק שהמטבח יודע מה לעשות ויש לו איש גריל מוצלח.

מהספיישלים הגיע 300 גרם אוכף טלה, 6 נתחים יפים של אוכף נקי עם מעט עצם, הבשר היה רך ומלא טעם, מתמסר אך גם דורש לעיסה, טלה איכותי שנעשה במדויק והראה שכנראה שבבקר בארץ אנחנו חלשים אבל הטלה הוא מעדן אמיתי.

לקינוח בחרנו מהתפריט הרגיל  נוגט בייליס, הגיעה צלחת מלאה בקרם שוקולד לבן עם בייליס, עם בננות מקורמלות ועל המרק הגיע קובייה של נוגט שוקולד מאובק בקקאו, קרם השוקולד הלבן היה הם כמות גדולה של בייליס שגרמה לטעם לוואי לא נעים, הבננות לא היו מקורמלות מספיק וקרירות , הנוגט היה שוקולד די סתמי, מנה שלא ממש הצליחה להמריא אבל הייתה מתוקה בשביל הסיום.

קינוח שני מהספיישלים היה בראד פודינג שהגיעה כחתיכה גדולה של פודינג לחם על בסיס בריוש עם תפוחים, הוא היה שחום ומפנק, מתוק וחמצמץ, חם וקר, הוא הגיע עם קרמל חם מעליו ותלולית של קצפת לידו והיה קינוח מעולה לסיום הארוחה.

סיימנו ארוחה מושחתת לארבעה אנשים עם 2 ראשונות+ 4 עיקריות+ 2 קינוחים ומספר בירות בסכום של 912 ₪, בקשה לשלם טיפ באשראי התקבלה בסבר פנים לא יפה ומתי ביקשנו לחייב את כרטיסי האשראי בסכום של 1000 ₪ הגיעה המלצרית אחרי מספר דקות לשאול אם אנחנו יודעים שזה לא טיפ של 10%.... נקודה רעה מאוד לטעמי לשירות שגרמה לי לצאת עם טעם רע.

לסיכום- היכל בשרים ישראלי ברמה גבוהה שמתמודד עם איכות הבשר הישראלית בכבוד, מקום ראוי לנתח בשר מכובד, המחירים לא זולים אבל נותנים תמורה ראוייה, הייתי שמח ליותר נתחי בשר מעניינים ואולי לקצת יותר תעוזה, אבל בכללי שווה ביקור, ציון הדוקטור- 8.5

סופשבוע חורפי בעיר- האנוי, ז'אז'ו והטאקרייה

 השמועות טענו שעומד להיות סוף שבוע חורפי, התחזיות הראו על גשמים רוחות עננים ברקים ורעמים, חזאי מזג האוויר הראו כל מיני מודלים מורכבים שניסו לנבא מה יהיה מחר, התחזית עשתה חשק רק להישאר במיטה או לכול היותר לצאת ולאכול הרבה אוכל שמחמם את הלב והנשמה. הייתה תוכנית גדולה אבל בסופו של דבר נתנו לרגלים להוליך אותנו למסי אכילה תל אביבי  נחמד.

שישי בערב בהאנוי, מקום הוזמן יומיים מראש אבל הסתפקנו רק במקום על הבר החיצוני הקטן והדי צפוף, הצוות שהתרוצץ מסביב היה נחמד אבל קצת מבולבל ובחוץ ברקים ורעמים שסיפקו אוירה נעימה.

התפריט מציעה מבחר מסקרן של מנות מרחבי אסיה במחירים סבירים, החלטנו ללכת על רוטי מטאמבה (28 ₪) מתוך הראשונות, מרק PHO  עם שייטל (48 ₪) וטופו באטר מסאלה (52 ₪) לעיקריות.

בינתיים הזמנו לשתות גם ברד אננס טבעי (14 ₪) שהגיע מהר עם 2 קשים והיה קריר, מתקתק ומאוד כיף.

המתנה לא ארוכה מדי, המלצר שמסביר את השיטה הדי מטומטמת לטעמי של מנות שיוצאות לפי מה שמוכן (אז למה החלוקה שלכם לראשונות ועיקריות?) ולשולחן מגיע הטופו באטר מסאלה, טופו שטבל ברוטב קרמי של עגבניות אפונה וקשיו ביחד עם תלולית אורז קטנה, הטופו ספג יפה אתה רוטב הפיקנטי חריף שהיה עשיר בטעמים והזכיר את הודו למתחילים, הבעיה היחידה הייתה שהמנה לא סומנה כחריפה ואין שום התייחסות בתפריט למידת חריפות של מנות- דבר שעלול להיות בעייתי למי שלא אוכל חריף, המלצר שמח להציע מלפפונים ויוגורט לצינון החריפות שהיה בדיוק במקום. למעט זה המנה הייתה הצלחה.

המנה שלי הי מרק PHO  שהוא למעשה ציר בקר עם נתחי שייטל דקיקים ואטריות שהוגד בקערה לא גדולה ביחד עם צלוחית של נבטים, עלי בזיליקום וכוסברה ומעט ליים, מערביים הכול ביחד ונותנים לחום המרק לבשל את המרכיבים. הציר היה חביב אבל בלי טעמים עמוקים או מסעירים, האטריות היו פשוטות מהסוג שניתן לקנות בכול סופר כעת, הבשר די נעלם ורק תוספת של סויה וצ'ילי נתנו קצת יותר אופי למרק, איפה הוא ואיפה הקערות העצומות ועשירות הטעמים והבשרים של מסעדות ווייטנאמיות ברחבי העולם? המנה לא הייתה רעה אבל פשוט לא עשתה את העבודה עד הסוף.

רק לקראת סוף המנות העיקריות הגיע גם הרוטי שהיה כבר מיותר בזמן הזה והיה מאוד מאכזב- מנה קטנה של צאפטי ממולא בתרד וכוסברה שהיה יחסית גס והרבה יותר מדי יקר יחסית לתמורה.

בסך הכול ארוחה נחמדה עם פוטנציאל שלא ממומש עד הסוף,המקום מציע מבחר חביב שאולי פעם הבאה עם בחירה שונה של מנות יתגלה הפוטנציאל.142 ש"ח וציון 8 בסולם הדוקטור.

לקינוח החלטנו לטייל קצת ברחובות נווה צדק בערב החורפי, הסתובבנו וחיפשנו מקום לקינוח והחלטנו להיכנס לז'אז'ו לכוס יין וקינוח קטן, החורף הוא התפאורה המושלמת לבר יין קטן וחמים עם מוסיקה אוריינטלית וקצת רועשת מדי ותפריט יינות מעניין אבל יקר- מדוע כוס בסיסית של יין לבן מיקב ישראלי צריכה לעולת 45 ₪ ומעלה? מתפריט האוכל החלטנו ללכת על קאפרזה שהמלצרית טענה שהיא מתוקה ו-2 כוסות של יין לבן פלם בלאנק שנמזג בנדיבות והיה מרענן ופירותי .

אחרי המתנה קצת ארוכה הגיעה גם הקאפרזה בצורה של 4 ברוסקטות יפות עמוסות במוצרלה , עגבניות שרי בשרניות, עלי בזיליקום שלמים ורוטב בלסמי מצומצמם שהיו בהחלט מתקתקות וליווי יפה ליין וקינוח לערב מעולה- סהך החשבון יצא סביב 130 ₪ (45 שח כל כוס יין ועוד כ-40 ₪ לקאפרזה) וזאזו התגלה בהחלט כבר יין חביב אך יקר, ציון הדוקטור – 7 .

ביום שבת הסתובבנו ברחבי תל אביב וצדנו תקליטים , השלל הפעם היה מגוון במיוחד והוא נע החל מחוזליטו , דרך לו ריד וקינג קרימזון עד זאקיר חוסיין והפסקול של תהילה , אחרי בירה בהודנא בה התרחש היריד השבועי החלטנו ללכת לאכול משהו קליל והחלטנו לפקוד את הטאקרייה.

יש קסם מיוחד בטאקרייה, משהו זרוק אבל מתוקתק, התחלנו עם צלחת נאצ'וס שהגיעה עמוסה בשמנת חמוצה, גוואקמולה, חלפיניו מוחמץ והרבה גבינה מותכת ונאצוס טובים, סלסלת עגבניות בצד שהייתה מיותרת והרבה שמח, ארבע אנשים ניקו את הצלחת עד תום והזמינו ישר עוד סיבוב, הזמנו גם טאקו צמחוני שהיה עמוס כול טוב והתפרק בידים בצורה מלוכלכת וטובה.

לקינוח- צורוס טובים עם מטבל ריבת חלב ושוקולד ממכר ואוריאו מטוגנים שהיו כיפים כרגיל למרות שמפעם לפעם ההתלהבות מהם יורדת.

ארוחת שחיתות לא מחייבת של 2 נאצו'ס, טאקו, אוריאו וצורוס ופעמיים שליש בירה יצאה 190 שח לארבעה אנשים וכרגיל הטאקרייה מתגלה כמקום כיף לכל מזג אוויר, 9 בציון הדוקטור.

מסע קטן באמסטרדם

אחרי מעל לשנה הגיע הזמן לחופשה, התלבטתי קשות בין נסיעה לכמה שבועות למקום פראי לשאוף קצת טבע לבין נסיעה קצרה לבירה אירופאית כלשהי, מצד אחד הרצון לברוח מהכול ולראות תרבויות חדשות ומצד שני הרמון סתם לנוח ולנקות את הראש- בתוספת של הרבה מוסיקה ואוכל כמובן.

ההחלטה הפעם עבדה בשיטה האהובה עלי- איפה יש את ההופעות הכי טובות בטווח של שבוע, הפור נפל לו בסוף על אמסטרדם בשביל לראות הופעות של בק ושל קייזר ציפס, על הדרך לאכול ולשתות הרבה בירות ואולי גם לטייל ולנקות את הראש.

נתחיל בזה שאמסטרדם היא כנראה לא פנינה קולינארית מטריפה, בעצם היא בכלל לא אטרקציה עד כדי כך גדולה לטעמי ועיר שפשוט לא הצלחתי להתחבר אליה- נכון שיש בה תעלות וזה יפה ומרגיע, היא מאוד קטנה וקומפקטית וכיף לטייל בה ברגל, יש בה כמה מוזיאונים מעולים, אבל כנראה שאני לא אחזור אליה בשנים הקרובות, אבל בוא נתחיל עם סקירה קצרה של מקומות לאכול.

הכוכב הגדול- הארינג בלחמנייה מתוקה , בדיוק כמו נקניקיה, 2 פילטים יפים של הארינג שמנמן ומתקתק עם קצת בצל קצוץ ומלפפונים חמוצים. יש דוכנים בדרך כלל על הגשרים מעל התעלות. ענין של סביב 4 יורו ותענוג מטריף שאפשר לאכול בכל שעה של היום.

ציפס- כמעט בכל דוכן הציפס טוב, מטוגן במידה,עשוי מתפוחי אדמה מתאימים וטעימים, אפילו המיונז התעשייתי שלהם הרבה יותר טוב ומפנק ממה שנמצא בארץ- תענוג.

פאי תפוחים- עוד מנה שנמצאת כמעט בכל תפריט של בית קפה, ברוב המקרים הפאי מוצלח ועשיר ומצליח להיות לא מתוק מדי, הפאי הכי מוצלח שמצאתי היה בפינה של גן החיות (שמומלץ בחום לכולם) שנקרא café Koosje שהיה מקום ביתי וחמוד ופאי התפוחים שלו היה עשיר בתפוחים נגיסים ומעושר בצימוקים ואוכמניות , הקפה הוגש עם עוגית בוטנים מלוחה ביתית והיה הפסקה מעולה אחרי סיבוב ארוך בגן החיות המדהים של אמסטרדם.

עוד מנה מדהימה שאפשר למצוא בדוכנים מעטים בשווקים היא סוג של וופל דקיק שמורכב לסנדוויץ ובתוכו מילוי קראמל ותבלינים והוא נטבל חציו בשוקולד- חפשו דוכן עם ריח משגע ותטרפו כמה שיותר.

ועכשיו לקצת אוכל.

בבוקר הראשון באמסטרדם חיפשתי מקום לארוחת בוקר- צהרים אבל מסתבר שבאמסטרדם קשה למצוא מקום שפתוח לפני 12 בצהרים, לשמחתי מצאתי שלא רחוק מהדירה שלי ממוקם מוסד מקומי the Pancake Bakery,, מרתף קטן ונעים שמציע מבחר עצום של פנקייקים. הפנקייקים דקיקים מאוד ומגיעים בגדול עצום שיכול בקלות להספיק לזוג אנשים.

למרות הפיתוי ללכת על פנקיק עמוס החלטתי ללכת על ארוחת בוקר שכללה קפה ומיץ תפוזים ופנקייק רגיל עם בייקון- הפנקייק היה עצום בגודלו עם טעמים ניטרליים, הבייקון פריך וטוב, הסירופים מתוקים וסמיכים והמקום שמח ומכניס לאווירה, הפנקייקים המלוחים גם נשמעים מעולים וינוסו פעם הבאה.

המקום החשוב ביותר בעיר- Arendsent, מוסד מקומי המגיש 30 בירות בוטיק הולנדיות מהחבית, הפאב יפה וקלאסי, הצוות בעל ידע מטורף בבירה, הבירות מיוחדות ומוצלחות והצוות שמח להתאים לי מסלולי טעימות בירה חכמים, הגעתי למקום כמעט בכל ערב וניסיתי בירות מעולות. לשמחתי במקום יש גם מבחר גדול של גדלים של כוסות- החל מ-125 סמ"ק ומעלה, כאשר כל בירה מוגשת במידה הנכונה ומאפשרת טעימה של מבחר גדול של בירות.

ארוחת ערב קלאסית- Restaurant De Struisvogel, ביסטרו קטן במרתף עם מלצרית אחת ושף שדחוס במטבח קטן שמגיש בשר אורגני ותפריט של 3 מנות במחיר סביר של 26 יורו.

למנה ראשונה ניסיתי לחי עגל שהגיעה בטמפרטורת החדר עם רוטב מצומצם של יין אדום ושום, במבט ראשון המנה נראתה קצת קטנה ומוזרה אבל הבשר היה רך ומדהים ומלא טעמים והרוטב אלוהי ביחד עם כמה עלעלים ולחם פריך לנגב את הרוטב, עוד הוכחה שמנה יכולה להיות מדהימה רק בזכות רוטב שנעשה בקפידה ומבחר קטן של מרכיבים ברמה עילאית.

למנה העיקרית שהוגשה על ידי השף הגיעה מנה של בשר צבי פרא סקוטי ברוטב של יין אדום ורברבר, הבשר היה עשוי בצורה מדהימה, הרוטב אלוהי וסמיך עם טעם מתקתק-חמצמץ והירקות הצעירים היו מלאי טעם ומופת של עשייה קפדנית שהקפידה להבליט את הטעמים הטבעיים.

לקינוח הגיע קראמבל תפוחים קום וחמים עם גלידת וניל שהיה סיום מעולה לארוחה משובחת ולא יקרה, מקום מומלץ בחום עם VFM  גבוה יחסית לעיר.

ארוחת ערב אינדונזית- אחד ההמלצות הייתה לנסות ארוחת שולחן אורז מסורתית, מסורת אינדונזית- הולנדית שאמורה להציע טעימה ממבחר גדול של מנות, המסעדה שנבחרה להציג לפני את המטבח הזה היא Puri Mas, המסעדה נמתא בקומה השנייה ומציעה בריחה שקטה מההמולה של העיר, המקום מעוצב ושקט ומציע מספר מסלולים של ארוחות אורז ואני בחרתי במסלול הקלאסי ביחד עם מרק לפתיחה. ( 25 יורו לאדם)

הארוחה מבוססת על 2 קערות אורז (רגיל ומטוגן) ומבחר של כ-8 מנות קטנות ומגוונות שסודרו על פי הפיקנטיות שלהם בסדר עולה- נתחיל ונגיד שאף אחת לא הייתה ממש פיקנטית.

זה התחיל משיפודי סאטה שהיו חביבים עם רוטב חמאות בוטנים סמיך, היו שם מספר סוגי בשר ברטבים שונים כאשר הטעם הבולט היה עלי דפנה, מספר תבשילי ירקות חביבים אבל בגדול הרגשתי שהארוחה הייתה די שטוחה בטעמים- לא היו בה את הטעמים הבולטים והאוהבים של המטבח האסייתי, שימוש רב בחמאת בוטנים שלא הביאה בשורה מיוחדת. יתכן שזאת המסעדה המסוימת שניסיתי או העובדה שהמבטח הותאם לחיך האירופאי, חביב אבל לא חובה.

ארוחת בשרית מעולה- קלישאה מקומית שהוכיחה את עצמה נכונה, Cafe de klos, פאב חשוך שמתמחה בצלעות והרבה, בחדרון הקטן והצפוף יש הרבה אנשים שמחסלים כמויות גדולות של לצעות שנצלות על גריל בקצה השני של החדר, בירה מוצלחת, צלחת עמוסה בצלעות (3 חצאי שדרה) שהיו מעושנות ושומניות והוגשו עם טבעות בצל חיות ופריכות, סלט שהיה שילוב של קולסלאו וולדורף , חתיכות בגט ששימשו אותי לנקות את האצבעות והרבה מפיות, ארוחה ממלאת במחיר סביר (18 יורו)

http://www.google.com/help/hc/images/feedburner/wp-email-code.gif

לדוג טיפת שפיות על המזח

כולנו יודעים שהקיץ הזה יוצא דופן, שהחודש האחרון היה מתוח, ששום דבר פה לא שיגרתי.
אבל בעצם מתי אי פעם הייתה פה שיגרה אמיתית? ישנם מקומות בעולם בהם את החופשה השנתית מתכננים שנתיים שלוש מראש ואצלנו תכנון של מעבר ליום קדימה הרבה פעמים הוא לא אפשרי, התוכניות משתנות, המצב רוח זז מקיצוניות לקיצוניות ותמיד החיים מספקים הפתעות שחלקם טובות וחלקם מטלטלות.
יום שישי של אסקפיזם טהור, זאת הייתה התוכנית שיושמה בצורה מושלמת על ידי היצמדות לכללי הברזל שמיוצגים בראשי התיבות KISS- Keep it simple stupid.

נמל יפו הוא לא המקום האהוב עלי, אין ספק שהוא הרבה יותר טוב מנמל תל אביב אבל גם הוא מרגיש מלאכותי יתר על המידה, אבל יש בו לפחות משהו מעט פראי ואותנטי שמזכיר את יפו הישנה, על המזח בנמל בתוך חנות הדגים שמציעה סחורה טרייה שהרגע הגיעה מהים פתחו דוכן קטן ופושט אבל ממזרי- דגי ים מטוגנים, איך לא חשבו על זה קודם?
התפריט בסיסי ולא מנסה להפתיע, דגים קטנים טריים שהגיעו מהים ומבהיקים מטירות שנמצאים בארגז קלקר, ציפס שלצערי הוא תעשייתי ופלח לימון, מי צריך יותר מזה?

בחרנו ללכת על דיל קלאסי של 300 גרם דגים מטוגנים, ציפס ובירה קרה, מפתיע כמה טובורג קרירה ביום קיץ חם יכולה להרוות את הנפש, הדגים נבחרו יפה מהמלאי והוקפצו בתערבות קמח עם תבלינים ונכנסו לטיגון עמוק, צלחות מתכת בסיסיות סודרו עם נייר סופג, 2 פלחי למון גדולים וזהו... אין רטבים או הפתעות.

מחכים לדגים ומתבוננים במסעדה הסמוכה בה משפחה של סינים יושבת על צלחת ענקית של דגים ושיפודים ומצלמת אותם בסלולר ובטח עוד שנייה תחלוק את התמונה עם כל החברים במזרח, בשבילנו מסעדות סיניות זה הטרנד הנוכחי, אולי בסין התטרנד הבא יהיה מסעדות דגים מזרחיות?

הדגים מוכנים ומסודרים יפה יפה על הצלחת, ציפס מצטרף, מוצאים את השולחן הטוב ביותר, על המדרגות שמובילות לספינות הדייגים, הצלחת מונחת על רשתות הדייגים והכחול של הים משלים את האווירה, קצת לימון והידים מפרקות את האדרות ובוצעות בבשר הלבן והמתוק, דגים מתוקים של ים מלוח שלא צריכים שום תיבול, טעם של פרא שמשתלט על החושים, אפילו הציפס טוגן בדיוק ונותן קצת ארציות למנת הים.

דגים קטנים זה כמו מלחמה, שדה קרב של עצמות שנשלפות, זנבות שנותרים ללא טיפת בשר וראשי דגים שמביטים בדממה  כאשר הצלחת מנוקה מהר מהר, הים עדיין בפה ויש תחושה שצריכים עוד נישנוש.

צלחת של שרימפס שהיה לצערי קפוא, 20 יחידות שמוקפצות בציפוי הקמח ועברו טיגון קצר מאוד, קינוח מתקתק ומדהים במחיר מצחיק שבכל מקום אחר בעיר היה עולה כפול ומשולש , והנוף מול הים פשוט מושלם.

מחירים- 300 גרם דגים נמכרים ב-29 ש"ח, בדיל עם ציפס ובירה 50 ש"ח, שרימפס מתומחר ב-35 ש"ח
VFM- אגדי, טעים, טרי, נוף מושלם ודוכן שאני לא מבין איך זה שהוא לא היה קיים הרבה קודם, פעם הבאה עם בקבוק אוזו וזוה יהיה מושלם.

לקינוחים- עצירה בביר מרקט לסבב IPA קטן, ההודית המכוערת של רונן מדהימה בכל פעם מחדש, בועטת בך עם מרירות בלתי נשלטת שגורמת לך לשתות עוד ועוד, לעומתה מלכה אינדי זה כשות לחלשים, מרירות עדינה שמתביישת בזה שהיא מרירה, בירה נעימה אבל מאוד סתמי.
סיבוב בשוק, מחירי התקליטים בעלייה וחות ממדנס לא מוצא אף רכישה ראוייה, עוצרם במלאבי ג'אן, החנות שהיא כמו פיצוציה מעט לפני אבולפיה, המלבי הטוב ביותר בעיר, שמנתי וסמיך, סירופ שרק נראה מתוק מדי ועם ריח כבד של מי ורדים, הכפית נאבקת מול המרקם הלא מתפשר והחך נכנע למלבי שמנת אמיתי שמראה לך שההנאה היא בפשטות ובאיטיות, 10 ש"ח מוצדקים בהחלט.

http://www.google.com/help/hc/images/feedburner/wp-email-code.gif

תעזו עם טאיזו

בואו נתחיל מכמה דברים שמפריעים לי במסעדות העילית והיוקרה של ישראל, אולי לא העילית או היוקרה בלבד אלא במסעדות שמתיימרות להביא משהו חדש, מסעדות שלפעמים מפחדות לתת לאוכל לדבר ומתחבאות מאחורי הרבה הרבה קישוטים ומילים

• תיאור מנות ארוך כמו הגלות עם כל המרכיבים- יותר מדי פעמים אני נתקל בתיאור מנות שלא נגמר לעולם, עשרות שורות של מרכיבים אקזוטיים במנה אחת, חלק מהמילים מסתוריות ומעוררות עניין, חלקן סתומות כי אין לך מושג מה הם אומרות ואתה מפחד לשאול מפחד שתיראה כמו בור ועם הארץ , אתה בוחר מנה בגלל כמה מרכיבים שנשמעים לך מרתקים ומקבל מנה שבינה ובין המרכיבים אין כל קשר ואתה צריך לנחש מה הם הפירורים הללו והאם העלה הירוק שאתה אוכל זה פוקצוי או תרד תורכי ומה זה השי מג'י. זה נכון שלבעלי ההשכלה הקולינרית הרחבה זה לפעמים מובן אבל חלק מהמסתורין של המנה הוא ההפתעה שלא לדעת מה אתה אוכל, לגלות משהו מסתורי. בגלל זה אני אוהב את המסעדות שמסתפקות בתיאור קצר של מילה או שניים.

• עודף קישוט שאין לו קשר אמיתי לטעם רק לצלחות- עלעלים, נבטים, קישוטים שמסתירים את המנה, מכבידים עליה, לפעמים נמצאים שם בלי סיבת,אפילו לא אכילים, האם באמת השף מפחד שהאוכל שלו לא מספיק יפה שהוא צריך להתעקש לקשט אותו, להציג אותו בצורה מיוחדת ולהפיל על הכל עלים, פרחים וכו'

אז סיימתי עם התלונות ונעבוד לארוחה, טאיזו נפתחה לפני כמה חודשים בקול תרועה גדול, עם תורים ארוכים והזמנת מקום לחודשים מראש, אנשים טענו שהיא הטוענת החדשה לכתר המסעדה הטובה בעיר הגדולה, שהיא מביאה בשורה של אוכל אקזוטי מהמזרח עם נגיעות שף, מסע בשווקי האוכל המסתוריים עם שמות שאמורים לקחת אותך לעולם אחר, החלטתי לבדוק על מה כל המהומה וניצלתי אושפיזין לחג- עסקית צהרים לחגים שהציעה 3 מנות לבחירה במחיר אחיד של 139 ש"ח עם מבחר יפה של מנות מתפריט הערב ולחמניות מאודות לפתיחה.

המקום יפה, נראה באמת מליון דולר, עיצבו שמשבל מזרח ומערב, צלחות בשחור ולבן ומקלות אכילה איכותיים מעץ, ים קרים בבקבוק מעוצב, בקבוק לף בראון לה ובירת הבית שמבושלת במבשלת אלכסנדר בשבילי (28 ו-32 ש"ח בהתאמה ) כבר ח"ח למקום שמבשל בירה שמתאימה לאוכל , בהירה, קלילה, מבושמת ומתאימה לטעמים המורכבים של האוכל שהגיע, אומנם מתומחרת בפראות יחסית והייתי שמח לחבית ולא לבקבוק אבל התחלה נכונה.

מנה ראשונה וכנראה המבריקה ביותר- לחמניות מאודות שהגיעו מהר מהר בכלי אידוי קטן, בצק חם שהזכיר את הבפנים של הלחמנייה, רך, חם, מלטף, מטבל של יוגורט וצ'אטני עגבניות פיקנטי שהיה קריר, מתוק וחריף הגיב יפה יפה לחמימות של הלחמניות שחוסלו במהירות והכינו אותנו להמשך.

סבב ראשון- אצלה סלט ירקות סינים ירוקים שנשמע משעמם במבט ראשון אבל מרתק בטעמים- סלט חם של פאק צ'וי, למון גראס, פטריות בשרניות, ברוקולי, שעועית ורוטב צדפות שנתן למכלול הירוק  טעם בשרני עמוק, הירקות היו פריכים ועברו חליטה קצרה קצרה וצריבה קצרה לפני שהוקפצו עם התערובת שפתחה עם הרבה ויטמינים את המסע.

מנה קטנה מחוץ לאושפיזין בתוספת 12 ש"ח של טילון טרטר ים- קונוס קטן ויפיפה שכלל קציפה קרירה וחמצמצה, טרטר דג ים טרי ועיטור של ביצי דגם זרחניות, מנת יפה ושובבה אבל מבחינת טעמים לא בלטה, חסר היה לי עוד זריקת טעם. אבל חטיף נחמד מקורי ומעורר עניין.

מנה ראשונה שלי- פוט סטיקרס עגל חלב, שלושה כיסונים גדולים שאודו ואז נצרבו קלות עם יוגורט באפלו, הכיסונים היו יפים, רכים, בצק עדין עדין ומילוי רך, הכיסון הרותח עם היוגורט הקריר ומעט צ'ילי חריף היו כיף גדול, אבל האם העובדה שהכבד הוא עגל חלב הייתה חשובה? לטעמי לא מספיק הורגש טעם הכבד העדין שנבלע במנה.

סבב שני של מנות, בצד שלה ראמפ שטייק עשוי מדייום רייר פרוס דק דק טובל במרינדה ומעוטר בסבך עלעלים, הבשר רך אך דורש לעיסה, המרינדה משחקת במשחק של מתוק- חמוץ- חריף- מלוח, חריפות שממלאת את הפה אך לא משתקת את שאר הטעמים, מנה מקסימה ופשוטה.

אצלי נחתו רוק שרימפס- כדורים שכללו שרימפס ביחד עם אפונה ירוקה ותפוחי אדמה שטוגנו והוגשו עם פירורים של חטיף הודי כלשהו שהזכיר שילוב בלתי אפשרי של במבה- ביסלי ותבלינים הודיים שהוסיף לפיקנטיות, הבפנים היה רך ומתוק, הציפוי פריך לוהט וחריף ומטבל בצד הוסיף חמצמצות מרגיעה, כיף של מנה שרק הררי עלעלים שנכחו שם הפריעו לה. 

נחנו, מחכים לסבב האחרון שיסגור את הארוחה, הסבבים הראשונים היו בגדול יפה אבל עדיין לא משביע הגיע הזמן לעיקריות, אצלי הופיע וינדאלו- תבשיל בשר מאונטריב, רוטב קארי אדמדם שאמור היה להיות פיקנטי אבל היה חסר קיק אמיתי, ביחד עם שמנת חמוצה ונענע. הבשר היה רך רך וספוג בטעמים עדינים מדיי לטעמי, הנענע הוסיפה טעם נעים ומרענן אבל המנה פשוט לא הייתה מיוחדת מספיק.

אצלה נחת פילה דג (דניס אם אני לא טועה) שהיה פריך ושחום מצד אחד ולבן וטהור מהצד השני, הוא היה מונח על יריעות של דפי אורז בעלי טעם ומרקם משגעים שהזכיר קצת את הביצה המטוגנת ביחד עם אורז מוקפץ, הדג טובל ביד טובה ומהר מאוד גילינו שהכיף הכי גדול זה לפורר את הבשר הלבן ולאכול אותו עם יריעות נייר האורז. מנה כיפית ומקורית.

זאת הייתה ארוחה עמוסה בטעמים מקוריים ולא רגילים, חלק מהמנות היו בהחלט מעולות ונזכור אותם זמן רב- הלחמניות המאודות, סלט הירקות הסיניים, יריעות האורז ממנת הדג. כל המנות היו מבוצעות טוב אבל חסרה הייתה לי ההתרגשות, הטעמים הנקיים, הרגשתי כאילו השף מפחד להראות באמת את הטעמים המיוחדים של המזרח ובוחר להתחבא מאחורי שמות ארוכים , קישוטים וטעמים מרוככים. הייתי שמח ליד קצת יותר נועזת, לקינוח כבר לא היה לנו כוח או מקום.

המחיר? זוג ארוחות טעימות 139 ש"ח*2 + 2 בקבוקי בירה (60 ש"ח)+ קונוס טרטר ים 12 ש"ח = 350 ש"ח, זול זה לא, טעים? בהחלט, VFM? גבולי, מומלץ?- בהחלט 

ציון הדוקטור - 8.5 עם תקווה גדולה לתפריט שימשיך להתפתח ויציע טעימות ופרשנויות מקוריות לאכול אקזוטי לא מוכר.

http://www.google.com/help/hc/images/feedburner/wp-email-code.gif

יומנגס- באנו הנה לאכול

סקר ההמבורגר הגדול, מי לא עשה את הסקר הזה? מי לא התווכח מה ההמבורגר הכי גדול, מושחת, טעים, נוטף מיצים, שערוריתי ומיוחד הוא טרף? ובכלל מה הופך את אותה קציצת בשר ארוזה בלחמניה עם קצת חסה, עגבניה, בצל, איזה מלפפון חמוץ, מעט רוטב מעל, אולי איזה תוספת קטנה של גבינה, ביצת עין או אולי בצל מטוגן, הכול נמעך ביחד ואז הלסת ננעצת בזה.... הקיצר נראה לי שהבנתם את הענין, בהמבורגר יש הרבה יצרים שצריך לספק את כולם.

איך נמדד ההמבורגר האולטימטיבי? לכל אחד הפרמטרים שלו, יש כאלה שמתחילים בלחמניה שחייבת להיות עמידה מספיק להכיל את התכולה מצד אחד אבל גם לספוג את כל נוזלי הבשר והרטבים המתאחדים להם יחדיו, יש כאלה שבוחנים את הרטבים השונים (יש פה מישהו שלא זוכר לטובה את רוטב אלף האיים המיתולוגי של בורגר ראנץ?) יש אחרים שאצלם זה קודם כל בשר והם מתחלקים לכמה סוגים, אוהבי הבשר הטחון חלק חלק , אוהבי הקציצה הגסה שמרגישה עדיין כמו סטייק קצוץ דק דק, טהרני הבקר בלבד לעומת משלבי הבקר עם כבש ונתחים אחרים ואחרים שטוענים שככל שיותר תוספות  על ההמבורגר ככה יותר טוב.

יום חמישי, אוגוסט לוהט, שבע בערב וכבר יש רשימת המתנה, זה סימן טוב, יומנגס עברו להם מתחנת דלק קטנה לתחנת דלק קצת יותר גדולה וקלה לגישה, המארחת מספרת על רשימת המתנה מפחידה באורכה בערבים אבל אנחנו מחכים, מה מיוחד במקום הזה שמחכים בו בסבלנות לקציצה? המקום בפנים לא גדול, 50 איש פחות או יותר, על הקירות ציורים עליזים של מכונות המבורגרים בלתי פוסקות, אווירה עליזה, מלצריות וצוות חבורתיים שמדי פעם מנסים להפעיל את הקהל, לוח וגיר מתארים מבחר עשיר של אפשרויות, יש בירות מהחבית סוף סוף, יש אפילו בירת הבית חדשה, מבושלת במבשלת אלכסנדר אבל המלצרית לא יודעת לספר יותר מדי אודותיה אז מביאה טעימות- טריפל מתקה מאוד, אלכוהול שמורגש בטעם (7.1% עד כמה שזכור לי) ואפילו יש הנחה כרגע אז חצי ליטר עולה רק 25 ש"ח, יאללה הולכים על זה.

ההזמנה מתבצעת, הצוות יודע מה הוא עושה, ממליץ בחוכמה על גבינות שיתאימו להמבורגר ולאדם, מאבחנים בקלות מה כל אחד יבקש, מסביב צלחות עמוסות דברים מטוגנים בכמויות גדולות, שמחה והילולה ואווירה של דיינר מסביב, התחלה מבטיחה.

ההמבורגרים מגיעים בכמה גדלים, הבסיס הוא 200 גרם ויש קפיצות של 200 גרם מפה ועד הודעה חדשה, מחליטים להיות נועזים וכולם הולכים על כפולים, ההמתנה לא קצרה אבל סבירה והמנות מתחילות לנחות על השולחן. אצלי נוחתת מפלצת פינית, 440 גרם של בשר בקר, חזה אווז, מולרד קשיו ומייפל, בכל האריזה היפה הזו נעוצים זוג מזרקים עמוסי מייפל, המייפל מוזרק עמוק לקציצה, מעט מיונז למעלה לסמליות, הר קטן ויפה של בייקון שלא יהיה משעמם, ביס גדול והעינים נעצמות, שכבות שכבות של טעמים מוגדרים, בשר גס ומרקמים, קשיו מתפצח בין השינים, מתיקות של מייפל ובביקון עם מליחות של בשר, שלולית גדולה של נוזל טעים על הצלחת, מה אפשר לבקש עוד?

מסביב לשולחן מגיע לו פעמיים המבורגר רגיל של 400 גרם, אחד עם בייקון ואחד בלעדיו, כל הקציצות צלויות במדוייק עם סימני גריל יפים וריח קל של גחלים, תלונות לא נשמעות רק גרגורי הנאה.

הרביעי לקח איטלקי 440 גרם, לפי ההבטחה עם פקורינו וחמאת בזיליקום בפנים, מעל הוא הוסיף גבינת בושה שהומלצה על ידי המלצרית והאגדה סיפרה שהיא פשוטה נמסה פנימה והעניקה נוכחות וטעם עז לקומבינציה.

וכמובן שאין המבורגר ללא ציפס, עם כל מנה מגיעה ערמה מכובדת של ציפס מושחר , מהסוג שכולל קליפות, מטוגן פעמיים ונראה שמנוני אבל ממכר, לטעמי מעט כבד מדי ואני מעדיף את המקלות הזהובים והפריכים , אבל אין תלונות כי הבשר ממלא את הבטן בכבוד והציפס נשאר זנוח בצד.

הקיבה מלאה, הצלחות ריקות, המבחן עבר בהצלחה, אין ספק שיש לנו מתמודד על הכתר, המקום מזמין אותך להתפרע, להיות מושחת, להעמיס שומן טהור על הצלחת ולהנות מכל רגע, הוא צולח בכל הנקודות- לחמניה מוצלחת שלא מתפרקת, בשר איכותי ומבחר גדול ומקורי של קציצות, תוספות מפה ועד הודעה חדשה, הרטבים פשוטים ורגילים אבל באמת שאין צורך ביותר מהם, בקיצור הנאה אחת גדולה.

למבחן הסופי- עלות תועלת, פה העניין שולי, לקחנו כולנו המבורגרים גדולים, תוספת מעל, ולכן המחיר נראה היה מעט גבוה, החשבון הוא-

• פיני 440 גרם (104 ש"ח)+ בייקון (11 ש"ח)= 115 ש"ח
• איטלקי 440 גרם (79 ש"ח)+ גביהת בושה (12 ש"ח)= 91 ש"ח
• רגיל 400 גרם (61 ש"ח) * 2 + בייקון (11 ש"ח) =  133 ש"ח

אין ספק שההמבורגרים המיוחדים מעלים את המחיר משמעותית וכיף להתנסות בהם, אבל גם בגזרת ההמבורגר הרגיל נשמעו רק תשבוחות , בסופו של יום- כיף של מקום, יופי של אווירה, המבורגר לתפארת, אבל הפעם הבאה נראה לי שאני משנה את ההזמנה להמבורגר רגיל ומכסה אותו בתוספות מפה ועד הודעה חדשה, ציון הדוקטור- 9.

וקינוח..... בפינת התחנה יש סניף של גלידת דידה, מבחר יפה ומענין של טעמים, כוס קטנה ב-15 ש"ח עמוסה בשוקולד ג'נדויה מריר ואיכותי ומעל יוגורט משמשמ חמצמץ היו יופי של סיום מעט יותר קליל לארוחה כבדה ממש.

http://www.google.com/help/hc/images/feedburner/wp-email-code.gif

מתי המקלל- חמארה לשימור מחמיר

אותנטי, בכל טיול בעולם אנחנו בחיפוש אחר מה שאמיתי, לא תיירותי, מראה את המקום האמיתי, בלי נחילים של תיירים ומלכודות שרק מחכות לפתי שיפול בהם, החיפוש אחר משהו מקורי ורענן שמיצג את המקום אליו אנחנו טסים הרבה פעמים מהווה חלק משמעותי מתכנון הטיול, לפחות שלי. אבל מתי בפעם האחרונה היינו בתל אביב במקום אותנטי?

מסעדות הפועלים התברגנו, החומסיות הופוכת לבוטיק, לאט לאט הכל משתנה כי הזמן דורש שינוי, אבל יש מקומות שנשארו תקועים בעשור אחר ומסרבים להשתנות, מקומות שיש לנצור ולשמר, וזה באמת מקום שכזה, כוך קטן, לא רחוק משוק לוינסקי, אזור של אנשים קשי יום, שלוש שולחנות קטנים ושרפרפי פורמייקה שידעו שנים של ישבנים שעברו עליהם, שלט ישן עם תפריט דליל ואנשים שמכיעים הנה כבר כמה עשורים, ברוכים הבאים למתי המקלל.

ברז בירה פונה לרחוב, גולדסטר נמזגת במזיגה ארוכה ויחודית שבאמת משנה את הטעם של הבירה המוכרת, שולחנות שמערבבים אנשים שלא מכירים אחדש את השני, צלחת של מלפפון חמוץ כבוש קלות שמעקצץ ומבקש עוד לגימה של בירה , צלחת של גרגרי חומוס חמים, פלפל ממלחיה ישנה נושנה נבזק מעל והאצבעות מוליכות גרגר אחר גרגר במהירות.

שילוב אנושי לא רגיל, זקנים וצעירים, אופנוענים והיפסטרים, כולם מתחלקים באותם שולחנות, אין פסקול ברקע רק דיבור סמיך, עוד לגימה של בירה וצעקות של תביא עוד סיבוב ועוד צלוחית, מפצחים גרעינים על השולחן ומעבירים צהרי שישי כבר שנים ככה, צלחת של כתף עם שליכטה של חרדל פשוט, לחם לבן פרוס, אבל פה זה פשוט מעדן.

החצי הנגמר עכשיו מזמינים עוד שליש קפוא קפוא, כבד קצוץ עם כתר של בצל טרי, כבד רך ומתקתק שעורבב עם המון בצל שחום עמוק בפנים, לחם לבן נמרח באדיבות, עוד לגימה מרירה, עוד מלפפון חמוץ, בחוץ אנשים נשענים על רכבים ולוגמים עד בירה, המקום הזה נשאר אי שם בשנות החמישים והשישים, אין פריט שלא תקבלו עבורו עודף מעשרים, קמום לשימור מחמיר כי ברגע שהוא יעלם אי אפשר יהיה לשחזר את הקסם.

שעה וחצי שעברה במהירות, העשורים עפו קדימה לשנת 2013, השמש החורפית למעלה, שלוש חצאים ושלוש שלישים, פעמיים מלפפון חמוץ , פעם אחת גרגרי חומוס, צלחת כתף וכבד קצוץ אחד, 150 ש"ח וחוויה שאף מדריך תיירים בעולם לא יכול להעניק לך