טוטו- אלגנטיות קפואה ומוקפדת

בתל אביב יש לא מעט מסעדות חדשות, אופנתיות, שמחליפות טרנדים בכל יומיים ומנסות לחזר אחרי קהל, מחליפות תפריטים, משנות עיצוב, קונספט חדש... ויש את המקומות שלא משתנים ושומרים על ה-DNA  שלהם, אבל לי זכור ק מקרה בודד של מסעדה שעברה שינוי מטלטל ומהותי, חזרה למקורות ושמרה על יציבות מדהימה ומקפיאה.

יום תל אביבי רותח מחום באמצע גל החום שלא אפשר לצאת מהבית ללא מזגן צמוד ואנחנו צועדים בצהרים לתוך טוטו, מזגן מקפיא מקבל אותנו ומכניס אותנו לממלכה האלגנטית והמוקפדת שבאופן מדהים מלא בכל פעם מחדש, תפריטים מנוחים במהרה וכוס מים קרים מוגשת במהירות לשולחן עם פלח מלפפון מרענן, אין ספק שהשירות במקום הזה הוא מקצועי.

חילופי שפים, מאבק בתקשורת, חזרה של שף והכל נראה כאילו שום דבר לא השתנה, קהל אמיד מאוד, תפרטי כמעט ללא שינויים שנראה קצת מופשט מדי למסעדת שף ותפריט עסקית בעלות של 125 ₪ לאדם.

קודם כל מקבלים לשולחן לחם מעולה עם קרום עבה ופריך, צלוחית של שמן זית ועגבנייה מרוסקת, מבחר של זיתים משובחים ומרירים וצלוחית קטנה של שעועית בואבס שבושלה בציר לימוני נעים, הלחם מדהים ואי אפשר להפסיק לנגב את הצלוחיות על השולחן, פתיחה מכובדת בעליל.

המתנה לא ארוכה מדי והמלצרים מיד מביאים את הראשונות שלנו, בצד אחד נוחת על השולחן מנת החציל האגדית, חציל צלוי באש גלויה בדיוק כמו שזוכרים מתפייט התפריט, חציל לא גדול בצלחת גדולה עמוסת מרכיבים, החציל מתקתק, קלוי בדיוק עם ריח נהדר של גחלים ועשן, נח על מצע עבה של טחינה משובחת, בצד ערימות של גבינה מלוחה, לאבנה, עגבניות מרוסקות, טפנד, צנוניות ופלפל חריף. המזלג מסדר לו בכל פעם ביס אחר והרמוניה של טעמים ממלאת את הפה, מנה קלאסית בהחלט ומאוד טעימה.

בצד שלי מגיע סלט קר של גופי קלמרי סגולים עם גרגרי חומוס, הקלמרי עשויים במדויק ומלאי טעם, הם מעורבבים עם גרגרי חומוס רכים, עגבניות ובצלים קלויים וטחינה, סלט קליל ומאוד קיצי אבל לא מנה שנושאת בשורה.

נחים אחרי הרבה מאוד אוכל, ממשיכים לנגב את שאריות הטחינה עם הלחם המצטיין, לוגמים כוסית של יין לבן חביב במחיר עיסקי הגיוני של 29 ₪ ומנסים להבין מי הקהל שיושב במקום בצהריי היום, אין כמו קצת אנתרופולוגיה לצהרים...

העיקריות מגיעות אף הם במהירות נכונה, בצד שלה מגיע צלחת עם טורטליני גבינות רכות, 5 כיסונים יפיפיים שנעשו ביד מבצק בעובי מדויק, עמוסים בגבינה עדינה וטובלים באמבט של רוטב עגבניות נעים ותלולית של פרמז'ן בצד, פסטה באיכות עליונה ומנה מאוד קלאסית שאי אפשר להגיד עליה משהו רע, מצד שני היא גם שעממה למדי, לא היה במנה משחק טעמים או עניין מיוחד, פשוט מנה מקצועית .

בצד שלי הגיעה צלחת עם 2 נתחים יפים בגודלם של צלע חזיר בקרמל תבלינים תאילנדי שהיה עטוף בקשיו ובוטנים, הצלע הייתה עשויה במידה מדויקת, הרוטב מתקתק ומעניק טעמים נוספים שכיף לטבול בו את הבשר, האגוזים מעניקים מרקם חביב, המנה גדולה בהחלט והיה קשה להתמודד איתה, אבל עוד פעם הגענו לבעיה- אחרי הנתח הראשון המנה איבדה ענין, האגוזים נכחו בכמות גדולה מדי ובשלב מסוים כבר הסרתי אותם מהצלחת. לפחות הפריה שהוגש בסיר קטן בצד היה מושלם, רך ומפתה.

הגענו לשלב הקינוח, כבר מראש ידעתי מה אני רוצה בתור קינוח יום הולדת, מילפיי טוטו 2015 נכתב בתפריט, לשולחן הגיע ברוב רושם מלצר עם צלחת גדולה ועליה מגדל של בצק עלים וקרם מסקרפונה עשיר, מעל הוא שפך המון המון רוטב קרמל ואז במכה אחת חצה את כל המגדל עם סכין גדולה ובשאיר אותנו להתענג, הבצק עלים היה חמים ומעולה ועבר קירמול נוסף שסגר אותו והפך אותו עמיד בפני הקרם, המסקרפונה עשירה ולא מתוקה מדי, הקרמל מושלם ומעט מלוח, בצד גלידת וניל מעולה עשירה בגרגרי וניל, טירוף של מנה.

אז מה היה לנו? מסעדה קלאסית שלא זזה מטר, מקצועית ברמות שלא מכירים בתל אביב, שף עם יד מעולה שמוציא מנות ללא פגמים, אבל גם מסעדה מעט מנוכרת וקפואה שלא מרגשת, זה המקום להביא את הדוד מחו"ל בשביל להרשים אבל לא בשביל טירוף קולינארי, מאוד נהניתי אבל העם הארוחה הזאת הייתה בלתי נשכחת?

2 ארוחות עסקיות- 250ש"ח

2 כוסות יין- 58 ₪

מילפיי- 52 ₪

סה"כ 360 ₪ מוצדקים, אוכל טוב, אבל לא בטוח שאני אשוב פעם אחר פעם, ציון הדוקטור 8

ג'קסונוויל- חוף, צלעות, סטייק ותנין

אני חייב להודות שבשבילי ארצות הברית היא לא  המפלט הגדול, המקום שאתה ארצה להיות בו ולחיות בו, אף פעם לא הרגשתי צורך לטוס ולטייל שם, או לספוג את התרבות המקומית, תמיד אירופה והמזרח קסמו לי הרבה יותר, ולקח לי קצת מעל לשלושים שנה עד שהגעתי לארץ המובטחת, בשנה האחונה ביקרתי שלוש פעמים במדינת הענק לצרכי עבודה, תמיד טיסות בהתראה קצרה שבהם הגעתי למקומות בדרךך כלל לא פופולריים אבל הרגשתי שהם נתנו לי נקודת מבט לנתח את האוכל והתרבות המקומית, ועדיין קשה לי להסביר מה זאת ארצות הברית.

פלורידה, נשמע נחמד, ג'קסונוויל- קצת פחות, עוד עיר בצפון פלורידה, לא אטרקציה תירותית גדולה, מגוון רחב של אנשים ותרבויות, מזג אוויר טרופי חם ולח ואני מגיע אחרי עיכוב קטן של 12 שעות בשדה תעופה בשעת לילה מאוחרת מורעב, אין לי כוח לנסוע לחפש מסעדה, או לחשוב מה אני רוצה, נכנס למקום הראשון שנמצא במרחק הליכה מהמלון, מסתבר שנפלתי על IHOP רשת שמתמחה בארוחות בוקר, הדבר המושלם לשעה עשר בלילה, אבל למה להיות בררנים? ארוחת בוקר קלאסית אחת בבקשה, זוג ביצי עין, קצת רצועות בייקון פריך, זוג נקניקיות קטנות והאש בראון כי צריך פחמימות, המסע לאוכל האמרקאי מתחיל, מעט תבלינים, אין לחם, הבייקון פריך ומלא טעם, הנקניקיות מפתיעות, סגנון איטלקי- טעם מורגש של שומר, עסיסי, קלוי במדוייק ככה שהיא נשברת תחת הסכין בקול מעורר תאבון, האש בראון משעמם שמזכיר יותר לטקס לא מוצלח.

קינוח גם חייבים, ופל בלגי קטן עם ערמה יפה של קרם פרש ופירות יער טריים- אוכמניות ותותים, הופל קליל וטוב, לא מתוק, הקרם פרש עשיר, הפירות חמצמצים ומאזנים, סגר לי יפה את הפינה, מסקנה- חומרי גלם טובים, הכנה פשוטה ומדוייקת, אין חדשנות ואין תשוקה.

יום קדימה, יום עבודה ארוף, המנהל המקומי מזמין לארוחת ערב בסטקייה מקומית, מזהיר מראש שיוכל להיות שם קצת מהודר, שירות חנייה מהיר, מארחת אדיבה, מסדרון מוקף באח יוקרתי שבוער מחלוקי נחל (חיוני מאוד בטמפרטורה ממוצעת של 30 מעלות) מתיישבים בשולחן מוקפים במלצרים מקצועיים, III FORKS היא רשת קטנה של בשר שממותגת גבוה, מסעדה של Fine dining  שבה יוצאים לחגוג אירוע מיוחד, תפריט של בשר ופירות ים, מנות פשוטות וחומרי גלם טובים זה הכיוון, לפתיחה פלטה של טעימות מהים עם שרימפסים גדולים ומתקתקים, עוגת סרטנים קטנה ומלאת טעמים וסקלופ עטוף בביקון שמשחק ים-יבשה, מתוק-מלוח מופלא, לחם שנראה כמו חלה קטנה, חמאה רכה, תענוג לחיך.

לעיקרית, פריים ריב מבשר משובח, חצי קילו של בשר, עשוי מדייום, צרוב יפה, מומלח ומפולפל בדיוק רב, נתח ראוי,איכותי שטופל בקפידה, בצד צלוחיות של אספרגוס שנחלט קלות, מחית תפוחי אדמה שהייתה  מעט תפלה, תרד בשביל הבריאות, מנה קלאסית שעוד פעם לא מנסה ללכת רחוק.

לקינוח עוגת שוקולד שכבות די מזעזעת, כבדה, חסרת מנעד, קינוח אמרקאי במיטבו כנראה, אבל המסעדה גרמה לי לחשוב, זה סוג המסעדות שחסרות בארץ, מקומות שלא מנסים לחדש אלא נותנים כבוד לחומרי גלם, נותנים אווירה מיוחדת ושירות מתי שאתה חוגג אירוע מיוחד, בדיוק באמצע בין מסעדות השף המלוקקות שלא מתאימות לחגיגה משפחתית למסעדות היותר מדי שוק של מלצרים והצגות לסועדים, לא זול- מנות ראשונות ב-20 דולר, סטייק בקרוב ל-50 דולר, אבל אין ספק שהחוויה הייתה שווה.

מסע אחר, הפעם אחרי המנה האמריקאית האולטמטיבית במצידי- צלעות, כל פעם אני מחפש את המקום הקטן שמגיש את הצלעות הטובות ביותר, בשר שנופל  מהעצם, טעמים חזקים, אצבעות דביקות, מנה ביתית שאנחנו לא מכירים מהבית (באותה נימה, יש בכלל צלעות טובות בארץ?) הפעם נתנו לרשת להוביל אותנו למקום שהוכרת כטוב ביותר בעיר לצלעות' המיקום פשוט- מרכז מסחרי, השם- Rib shack , האווירה- מקומית, חולצות פלנל, אנשים קשוחים, מלצרית שעובדת במקום שנים אבל עדיין עם חיוך, גופייה צמודה, מכירה את כל האנשים ומשרתת את כולם בחיוך וצחוק, גריל עצום עם נתחים עצומים לא פחות, והעיקר- מנת צלעות בסגנון יבש, נופלות מהעצם, מעושנות, רוטב ברבקיו עמוק טעמים, רוטב חרדל-דבש ממכר, רטבים חריפים למכביר, הצלחות מתמלאות בעצמות ריקות, יש גם קצת ציפס וסלט קולסלאו אבל העיקר הם הצלעות, נתח זול, בישול אורך, טעם של בשר והרבה הנאה במחיר נמוך, 10 דולר של תענוג לשדרה שלמה.

יום אחרי, ערב אחרון, מסעדה שהיא בר ספורט, מסכי ענק, שולחן בליארד, הרבה בירה, המקום Gator dockside הסיבה שהגעתי הנה- תנין, חטיפים של  זנב תנין בטיגון עמוק, הייתי חייב לנסות, הטעם- מטוגן, המרקם- דורש לעיסה. שווה את זה? בספק, אבל חוויה, הפעם למנה עיקרית צלעות במרינדה רטובה, דביקות, מתוקות יותר, דורשות יותר לעיסה, אבל מי מתלונן? בתור תוספת הכוכבת האמיתית- שעועית אפוייה ברוטב עגבניות, היא רכה אבל נגיסה, הרוטב מתקתק ומעושן, מנה עתירת טעמים, בקומבו שלי גם חזיר מפורק, קצת חוי בשר עסיסים, קצת שעועית ורוטב ואני בעננים.

ולארוחת הבוקר האחרונה, בר גולשים על החוף, יום שבת בבוקר, משפחות מנסות לקום, קפה נמזג לכוסות חרסינה, ארוחת בוקר של אלופים, Country fried steak עם רוטב לבן, ביצת עין, קצת  גריטס בצד ותפוז לקישוט, הסטייק דק ומטוגן, הביצה נותנת עוד קצת ענין, הרוטב עמוק ומספק, ארוחה של חוטבי עצים לפני שהם חוזרים לעבודה, הגריטס- לא מצליח להבין אותו, דייסה לבנה וחסרת טעם, קצת מלח ופלפל לא מצליחים לעורר אותה, אבל עדיין- מנה לאומית של  הדרום העמוק.

אז מה היה - אוכל פשוט, מנות עצומות, מחירים זולים, חומרי גלם איכותיים, מסעדות שהמטרה שלהם להגיש אוכל ושירות יעיל ולא לעשות הצגות, לא היו לי פה תגליות או פסגות רק מסעדנים שעושים את שלהם עשרות שנים ולא הולכים אחרי אופנות, כנראה שזו הגדולה של המטבח הזה.

http://www.google.com/help/hc/images/feedburner/wp-email-code.gif

טאקריה- או איך אוכל רחוב הופך בארץ למסעדה

לכל תרבות יש את אוכל הרחוב שלה, זה אוכל פשוט ומשביע, אוכל עתיר פחמימה, אוכל שאפשר להגיש במהירות ובקלות ואפשר לנייד ולטרוף תוך כדי אכילה, לנו יש פלאפל, בהודו יש סמוסה, בגרמניה זה יכול להיות נקניקיה עמוסת כרוב ובהולנד זה יכול להיות קונוס ציפס או סרדין, ובמכסיקו האגדה מספרת שזה טאקו, בוריטו או כל דיסק בצק ממולא ועמוס בסלסה, אורז וחלבון.

בארץ אנחנו גאים בפלאפל, מנה זריזה ומהירה שגם במקומות שמפריזים במחירה בטירוף תקבלו עודף מ-20 ש"ח על מנה עמוסה כדורים ריחניים, מבחר סלטים מטורף שברובו לא קשור למנה (עד היום אני לא מצליח לחבר סלט כרוב לפלאפל) וכמובן צלוחית החמוצים שמתמלאת כל הזמן בזיתים, מלפפון חמוץ ואיזה חציל מטוגן או זנב פיתה מטוגן.

האוכל המכסיקני, או אולי יותר נכון הטקס-מקס תמיד נשמע לי משהו שמתאים לארץ, אוכל מהיר ועתיר פחמימה, מלא טעמים, חריף, זול וחצוף. בכל טיול בעולם אני מחפש את המסעדות הללו שמציעות טעמים ושמות אקזוטיים, סלסות ששורפות את הלשון ומתאזנות עם מנה יפה של שמנת חמוצה וקצת גואקמולי, אולי איזה סלסלת נאצוס נחמדה לתאבון וכמובן המון טקילה או בירה מכסיקנית חיוורת שתפקידה היחיד להרוות את הצימאון. אף פעם לא הבנתי איך בארץ המטבח המכסיקני לא תופס ולא פופולרי, יתכן שזה היה בגלל חומרי הגלם שהיה קשה להשיג?

בלבונטין נפתח מקום, טאקריה, בשבועות הראשונים באזזז מטורף ואנשים מחכים בתור, אחרי כמה חודשים גיליתי צהרי שישי שהוא התחיל להיפתח בצהרים והדבר התאים לי לסגירת פינה לפני פסטיבל מוסיקה ברוטשילד 12 שעמד להיות עתיר אלכוהול, נכנסנו למסעדה שלא הייתה מלאה, על הקיר מבחר פוסטרים של הופעות, תמונה של מרייה מעוטרת נורות חשמל קטנות, מטבח פתוח עתיר פעילוץ, תפריטים על דף מודפס ואווירה קלילה, קנקן מים קרים הגיע במהרה ושמות אקזוטיים על הדף נזרקו בחלל, מהר מאוד הזמנו פעמיים בוריטו קרניטה עם בשר חזיר מפורק וטוסטדה פרסקה.

הטוסטדה פרסקה הייתה מנה קטנה של טורטיה מטוגנת ששימשה כונכיה לסלט עגבניות פיקנטי עם גבינה מלוחה, מנה חביבה וקלילה שבסופה מיץ העגבניות הרטיב את הטורטיה הפריכה, רעיון נחמד לא יקר (12 ש"ח) אבל לא מרגש במיוחד.

הבוריטו כבר היה סיפור אחר, טורפדו שמנמן ולא גדול עטוף בניר כסף ומוגש בסלסלת פלסטיק, אוטנטי עד כמה שאפשר, הטקס של קילוף הניר ונעיצת השינים מרגש כתמיד כי בפנים שוכנת הפתעה, הביס מגלה בוריטו דחוס עמוס בכל טוב- שכבות של אורז אדמדמם, ממרח שעועית שחור עמוק ורך, חסה ועגבניות ובמרכז עורק של בשר חזיר שעבר בישול ארוך ופורר לסיבים ארוכים ורכים ומלאי טעם, עם הבוריטו הגיעו 3 סלסות- סלסת עגבניות פשוטה וטובה, סלסת חלפיניו ירוקה ופיקנטית וסלסה דיבלו- חריפה, שורפת את הקרביים ומלאת טעם. כמובן שבחרתי באחרונה ובכל ביס דאגתי להרטיב את המנה בסלסה, היה שם בפנים גם קצת גבינה, שמנת חמוצה ועוד דברים שהובטחו בתפריט אבל לא בטוח שהרגשתי בהם, הבוריטו היה עמוס אבל מעט שטוח בטעמים, אין ספק שזה היה אחד מהבוריטו האיכותיים שאכלתי אבל היה חסר תשוקה או משהו שיעיף את בלוטות הטעם, אולי צלוחית של שמנת חמוצה וגבינה מגוררת בצד שאפשר יהיה לשחק בכל ביס מחדש... הבוריטו נראה לא גדול אבל עומס המרכיבים הבטיח לרפד יפה את הקיבה.

ועכישו לבעיה הגדולה- המחיר, כל בוריטו עולה 38 ש"ח, מחיר לא נוראי אבל עדיין הבוריטו היקר ביותר שאי פעם אכלתי כנראה, זה צריך להיות אוכל רחוב, אוכל שקונים ממשאית אוכל בפינת הרחוב, עצם העובדה שהוא מוגש במסעדה עם מלצרים (למרות האווירה הקלילה והלא מחייבת) נוגד במעט את האופי שלו, וכנראה זאת הבעיה עם מרבית הנסיונות להביא אוכל רחוב עולמי לארץ, אנחנו מנסים לאלף אותו, להלביש אותו בלבוש של מסעדה במקום לתת לו להיות קליל ופרוע בלב הרחוב, במידה והבוריטו היה זול ב-10 שקלים הייתי בטוח מכתיר את זה כאחד הביסים הטובים בעיר.

לקינוח כמובן אי אפשר בלי צורוס, אותם סופגניות קטנות שמוגשות פה בשלשות עם רוטב שוקולד חם, הם הגיעו חמות בצורת של חישוקים, פריכות מאוד בחוץ ורכות בפנים, רוטב שוקולד פשוט מדי (נגיעה של צ'ילי או מלח היו מעיפות אותו פלאים) אבל עשו את העבודה יפה תמורת 18 ש"ח.

הסיכום? מנה קטנה חביבה (12 ש"ח)+ 2 בוריטו נחמדים (38 ש"ח*2) + צורוס (18 ש"ח)= 106 ש"ח, קצת יקר מדי, אבל מצד שני אין מקום אחר לאכול בוריטו טוב, או בכלל. VFM גבולי אבל עדיין מקום שאין ספק שאני יפקוד אותו לא מעט מתי שאני ירגיש צורך לסגור פינה בטעם אקזוטי. יצון הדוקטור- 7.5 (במידה ויוזל מחיר הבוריטו הציון יקפוץ בקלות *



http://www.google.com/help/hc/images/feedburner/wp-email-code.gif

המזללה- אדוני במחיר לכל כיס

את מאיר אדוני אני מכיר מכתית, מסעדה שבה תמיד הרגשתי כנטע זר, בלי חליפה, בלי עניבה ועם צורך לדבר בקול חרישי, האוכל שלו תמיד מסקרן, מקורי מענג את החושים אבל המסעדה עצמה ממצבת את עצמה כמסעדה קלאסית עם פנייה לאנשים בעלי תקציב נרחב והאוירה בהתאם, מפות לבנות, קירות לבנים, מוסיקה חרישית והרגשה שצריכים לשבור חשבון בנק על מנת לאכול שם, למרות שהעסקיות וארוחות הטעימות שם העניקו תמיד תמורה ראוייה.

מעבר מהיר לרחוב מנומנם, מלא חנויות בדים שנראו כאילו לא חודשו חצי מאה, שבת בצהרים הרחוב ריק וכך גם המזללה, האוכל של אדוני במחירים מוזלים, אווירה קצת שונה, יותר משוחרר, מבנה יפה ומעוגל, חלונות גדולים הפונים לקירות מכוסי גרפיטי, ריהוט שנראה עממי ופשוט אבל נבחר בקפידה, אחת בצהרים המקום ריק כנראה בתל אביב הולכים לאכול מאוחר, על השולחן צלוחית קטנה עם מלח ים אפרפר, מפיות בד איכותיות, תפריט עסקי לצהרים מוגש, המחירים מעבר להוגנים, הארוחה כוללת לחם, מנה ראשונה קלה (2 סוגי סלטים לבחירה, איקרה או חומוס) ומנה עיקרית לבחירה ממבחר עשיר כאשר המחיר המירבי של ארוחה היא כ-90 ש"ח, ההתלבטות קשה כי המבחר רחב ונפרש בין מנות קרות, דגים, פירות ים, בשרים מגוונים הרבה הרבה מרכיבים, הרבה יותר מדי מרכיבים- כל מנה מפורטת עם רשימה ארוכה ארוכה של מרכיבים שחלקם דורשים פרשנות, אחרי מספר דקות הגענו להחלטה והתחלנו בציפייה.

עשר דקות והלחם מגיע, לחם שאור שחור בשקית חומה קטנה, 3 פרוסות- די מעט לזוג מורעב, צלוחית קטנה של חמאה וצלוחית של איולי פלפלים מושחת ופיקנטי שאם היה מוצע לרכישה הבייתה בכיף הייתי קונה מיכלים מלאים ממנו.

סלט ראשון מגיע לטעימה, סלט פטוש שמכיל עגבנות שרי , זיתי קלמטה בשרניים, מעט שום קונפי, בצל מקורמל ורך, עלי בזיליקום, קוביות פטה שמנמנה וקוביות גדולות וקלויות של לחם ששותה באהבה שמן זית ועסיס, טבעת פלפל חריף ותיבול ביד נדיבה של מלח ופלפל שחור גרוס גס יצרו מנה עסיסית ומגרה, מאוד קייצית וים תיכונית ומאוד מדודה, פותחת את התאבון, הלחם סופג את העסיס שנראה שלא נגמר והקרוטונים שותים באהבה כל טיפה.

מנה שניה של איקרה, שלולית יפה וצחורה של איקרה עדין, כמעט ולא דגי וחלק, צנוניות, מלפפון בצל ושמן זית, מנה עדינה, עוד לחם מוזמן כי חייבים לנגב כל פינה, טעים ומאוזן אבל אני מעדיף איקרה שצועקת דג וים, היא שפחות אוהבת טעם של ים דווקא אוהבת עד מאוד.

הראשונות נעלמות, ההמתנה לעיקרית מתחילה, המסעדה די ריקה אבל לעיקריות לוקח זמן להגיע, רבע שעה והן נוחתות על השולחן, אצלי בטן חזיר על פראנץ' טוסט, קוביות גדולות ויפות של בטן חזיר שמראות שכבות של שומן ובשר, פירות יבשים מלאי עסיס (אפרסק ועוד פרי שלא זיהיתי), רסק תפוחים למטה, נבטי חמנייה וגם מעט כוסברה והכול מונח על חתיכות של לחם מטוגן עסיסי, מנה מתוקה מלאת מרקמים, השומן פריך, הבשר מתפרק במגע מזלג, הלחם סופג הכול באהבה והנבטים והכוסברה מאזנים טעמים עם חריפות מרומזת, מחבת שנראית לא גדולה אבל כבדה ומספקת עד מאוד.

בצד השני פפרדלה, פסטה רחבה בחמאה מרווה ושום עם ביצה עלומה בטמפטורה שפתוחה מעל, פירורי בריוש, זוקיני ואספרגוס, מנה מרהיבה, חמצמצה (נאמר לנו מראש) ומיוחדת, החלמון היה עשוי מעט מעבר למה שאני אוהב, דמיינתי לעצמי שלולית של חלמון נשפכת ויוצרת רוטב חדש, אבל המנה טעימה, הירקות טריים ונגיסים, וכל המרכיבים יוצרים שילוב טעמים ומרקמים שלא נשאר ממנו אפילו פירור בסוף.

הארוחה הייתה מעט כבדה אבל לקינוחים יש קיבה נפרדת, אסםרסו והפוך הכינו אותנו למנה האחרונה- קסטה, 3 קוקיידות ממולאים בגלידת קרמל מלוחה, בינהם קציפת שוקולד אוורירית, טווילים של קקאו ועל הכול נמזג קפה חם, מנה מענגת, הקוקילידות משלבים בין מתיקות ומליחות, קור וחום, הקציפה קלילה, הקפה יוצר מרק שדורש טבילה של כל קוקילידה, מנה לא מתקוה יותר מדי, אבל מלאת סיפוק והנאה.

הגענו לסיום, ארוחה מלאת טעמים ומרכיבים, מגע יד של שף מוכשר במחירים מעולים, כמה יצא לנו?
עיסקית פפרדלה-69 ש"ח, עיסקית בטן חזיר- 83 ש"ח, קוקולידה- 35 ש"ח, הפוך- 12 ש"ח, אספרסו- 9 ש"ח, תפוזים- 11 ש"ח, אוזו 7- 32 ש"ח סה":כ 251 ש"ח. כנראה שה- VFM הטוב בעיר

לסיכום קצר- אוכל מקורי, מרענן, מפתה שגורם לך לחזור פעם אחר פעם, מחירים נוחים, אווירה נעימה, שירות מקצועי.
מה פחות טוב- אני אישית לא אוהב את הפירוט יתר של כל מנה ומנה, הייתי מעדיף תיאור יותר קולע וקצר, מחיר האלכוהול מעט מופרז (אוזו? 20-25 ש"ח לכוסית זה המכסימום) אבל מקום מומלץ בחום לצהרי היום, ציון הדוקטור- 9.

http://www.google.com/help/hc/images/feedburner/wp-email-code.gif