אובן קובן- סמטת אוכל רחוב יפני ברחוב הארבעה

כבר לפני הרבה שנים גיליתי שאני בן אדם של שוליים וקיצוניות, אני מעדיף תמיד משהו מטלטל ומרחיב גבולות על פני משהו שהוא נחמד, חביב או שיגרתי.  אני מאמין שבשוליים תמיד ההתרחשות יותר מעניינת ושזה המקום לצאת לחקור.

זה יכול להיות במוסיקה, באנשים, ספרים, אומנות וגם באוכל- אני תמיד אוהב מעדיף גבינות עזות טעמים מסריחות וחריפות, בירות מרירות ומיוחדות שמפעילות את כל החושים, מסעדות שמעיזות לנסות שילובים חדשים ולא עוד מסעדה שחוזרת על אותו תפריט משוכפל.

בשנים האחרונות אנחנו מדברים הרבה על פריחת המטבח האסיייתי בארץ, יש התעוררות ומקומות נפתחים על ימין ועל שמאל שמתיימרים לספק מטבח אסייתי "אמיתי" אבל רובם המוחלט מציע את אותו תפריט משוכפל שמותאם לחך הישראלי ולא מעז מספיק, הפעם יצאתי לחקור מקום חדש שאולי מנסה לצאת מהמסגרת ואולי לא להיות מיינסטרים אסייתי.

אובן קובן טוענת שהיא סמטה בטוקיו שמייצגת אוכל רחוב יפני, לי היא נראתה יותר כמו עוד מקום ברחוב הארבעה שמעוצב לא רע, התיישבנו על הבר מול המטבח הפתוח הקטן והצפוף והתחלנו להסתכל על ההמולה  מסביב, התפריט מציע כרגיל בלילה של מאכלים שאני לא בטוח שהיו נמצאים באותו הדוכן בשוק אוכל ביפן אבל צריכים לספק את הצרכים של כולם, החלטנו ללכת על כמה מנות ראשונות להתחלק בהם ועיקרית לכל אחד.

מנה ראשונה שקרצה הייתה אוקונומיאקי(48 ₪)- למעשה טורטיה קלויה שעליה סודרו שתי וערב סשימי דקיק של סלמון עם זילופי מיונז יפני, המנה הייתה מאוד יפה למראה, הדג היה טרי וטוב והרעיון של הגשה של סשימי בתחפושת של פיצה חביבה, אבל הטעם היה אנמי מדי, רק ביס שכלל גם חתיכה של צ'לי חריף הצליחה קצת לעניין. לטעמי תיבול קצת יותר חזק ומענים או חיתוך של הסשימי יותר עבה היה יוצר ענין במנה.

מנה נוספת שהוזמנה הייתה סלט אטריות זכוכית (28 ₪) שהיה פשוט ומרענן, שילוב טעמים נחמד של חמוץ, מתוק וחריף. נישנוש נחמד ולא מחייב שרק עשבי התיבול ששולבו בו הפריעו והשתלטו על הטעם, הכוסברה לא החמיאה לטעמים העדינים של הסלט.

המנה הטובה ביותר והמיוחדת הייתה טאקויאקי (26 ₪) כדוריי פנקייק שנעשו מולנו במחבת מיוחדת שממולאים בתמנון, קיבלנו מנה שנראית נהדר, רותחת ופריכה מבחוץ, מתקתקה ורכה בפנים, התמנון היה מורגש ומטופל בצורה מוצלחת, אפשר להגדיר את זה כפלאפל תמנון יפני, מנה טעימה ונהדרת שהיא כנראה מנת הדגל של המקום, יכולתי לדמיין  שוק אוכל ביפן שמגיש קונוס עם הכדורים הלוהטים הללו ביחד עם כמה רטבים בצד.

בהמתנה למנות העיקריות קיבלנו על חשבון הבית מנה שהתלבטנו עם להזמין, טורי קרא-אגה, נאגטס עוף יפניים שהיו למעשה עוף בטמפורה פיקנטית, מנה חביבה וטעימה עם מתבל מלא טעם. זאת הייתה מנה חביבה וטעימה כמו כול דבר בטיגון עמוק אבל לטעמי לא מספיק מיוחדת ומרגשת ולא הייתי מזמין אותה בתשלום.

מנות עיקריות, המנות מגיעות בגדול בינוני + אבל הן נדיבות מספיק ומשביעות ופה המקום לציין לטובה את התמחור ההגיוני של התפריט בכלל, אחרי התלבטות קצרה הזמנו פעמיים רופונגי יאקי אודון (58 ₪) וקיבלנו קערה מלאה באטריות אודון עבות ונגיסות משכשכות ברוטב סויה מתקתק שכיסה יפה את האטריות, נתחי שייטל בכמות סבירה שהיו עשויים בדיוק וברוקולי שיהיה קצת ירוק. מנה טובה וטעימה שהייתה מה שאני מצפה ממנת רחוב שצריכה להשביע.

מנה נוספת הייתה יאקיניקו טוריג'יו (48 ₪) נתחי פרגית מוקפצים שהוגשו בקופסת עץ עם אורז וביצת עין , מנה טובה עם טעמים מודגשים שסיפקה פרשנות חביבה נוספת למנת רחוב מהירה.

פה הגיעה הארוחה שלנו לסיומה, מסתבר שהמקום די מבוקש ובגלל שלא הזמנו מראש המקום שלנו על הבר היה מוגבל בזמן לשעה ורבע שהספיק בדיוק לארוחה הזו, לקינוח קבלנו על חשבון הבית ארטיק קוקוס קטן שהיה סיום מעולה לארוחה- לא מתוק מדי, קר ומרענן. ביחד עם  סיבוב נוסף של סאקי ששתינו בשמחה עם הברמן ששירת אותנו יפה מאוד לאורך הערב.

אז מה היה לנו? 3 אנשים שאכלו 3 מנות ראשונות ו-3 עיקריות ו-3 בירות (ספארו, בירה יפנית חביבה)

מנה אחת על חשבון הבית וקינוח על חשבון הבית, כמה סבבים של סאקי שהתאים יפה לארוחה.

סה"כ 405 ₪- מחיר הוגן לחלוטין ו-VFM  גבוה.

אוכל טוב ומבוצע במדויק אבל למעט כדורי התמנון לא חידשה או ריגשה, הייתי כל כך שמח אם הייתה מסעדה שבאמת הייתה מנסה להביא את המטבחים הלא מוכרים, את המנות עזות הטעם והמיוחדות שבשבילם אתה נוסע ומסתובב בשווקים ברחבי העולם.

עד אז קיבלנו עוד מקום חביב במחיר סביר+ שמתחרה עם הרשתות האסייתיות האיכותיות (זוזוברה וג'ירף) כנראה שאני עוד יחזור... ציון הדוקטור 7.5

המעשנה וטאיזו- כיצד אירוח הופך ארוחה למעולה או לכישלון

מסעדנות זה קודם כל אירוח, הכנסת האורחים למרחב שמעוצב ומעניק חוויה רב-חושית שכוללת מוסיקה, כלי הגשה, טמפרטורה, ריחות, צבעים טקסטורות ושירות. לצערנו מסעדות רבות כושלות באירוח ולא משנה כמה האוכל יהיה טוב- אירוח צולע יכשיל את הארוחה.

בחודש האחרון חזרתי לשני מקומות שנהניתי בהם מאוד וכל אחד מסיבות אחרות, אחרת אכזבה כי האירוח לא היה נכון למרות שהאוכל היה לא רע ובשנייה האכול שרק השתפר המריא לגבהים כתוצאה מאירוח חם.

טאיזו יום שבת, עסקית צהרים, 2 מנות ראשונות ועיקרית ב-139 ₪, לא זול אבל פעם שעברה יצאתי מסופק, העסקית השתנתה- כבר לא מקבלים את הלחמניות המאודות בפתיחה.

הבחירה גם שונה- במקום חלוקה לשתי קטגוריות שונות בראשונות הם אוחדו, אין הפרדה בין מנות ראשונות קלילות יותר לכבדות, לא מעט מנות דורשות תוספות תשלום, המנות מגיעות כולם ביחד במקום לבנות ארוחה מדורגת ואיטית שבה מוגשים מספר סבבים של מנות, הישרות קונקרטי ויבשושי.

האוכל- אין תלונות, אבל מסעדה עם עיצוב של מיליון דולר חייבת לספק חוויה מתאימה ופה הכול היה חיוור, אפילו קינוח על חשבון הבית שניתן כי קצת קיטרנו היה חביב אבל לא העלה את המצב רוח.

מהצד השני- המעשנה, ליל שבת קפוא, מנחת עין ורד, הטמפרטורות בחוץ נמוכות להחריד אך למרות זאת הצוות האמיץ יושב ליד המעשנה העמוסה, בפנים שולחנות מסודרים, מוסיקה שנעה בין בלוז לקאנטרי לפולק שמחממת ואח מלאת עצים שבוערת ומבקשת לשבת לידה להתחמם.

מלצרים מסתובבים עם מנות הנישנוש- צוריסוס שמנמנות ומתובלות שמוגשות בנדיבות בזמן שכל האורחים מצטרפים, המקום משתפשף מפעם לפעם, על השולחן יש הפעם גם חרדל בנוסף לצימיצורי שמלווים יפה  את הבשר, בקבוקי היין מתחילים להיפתח והאווירה מתחממת.

זיו, המעשן והבעלים, מרים כוסית ערק ביתי עם כולם ומודיע שיש הרבה נתחים והרבה בשר כי שולחן אחד ביטל הגעה והמסע מתחיל בקצב מהיר מהיר שמתחיל עם שייטל בשרני שמוגש בכמויות גדולות שקשה להפסיק לנשנש.

הפסקה קלה ועוברים נתח הודו גדול ששמר על עסיסיות והתלבש נהדר עם הצימיצורי  וצלוחית מלאת מלח גס ופלפל גרוס שתיבל נכון את הבשר מלא הטעם שלא נותנים לו מספיק כבוד.

ואז הגיע אחת מגולות הכותרת- תבשיל בוקרים לוהט של שעועית רכה במידה עם חריפות ועישון נהדר ובשר שדורש לעיסה, מנת פחמימות מהבילה שלא יכולנו להפסיק לנקר בה.

המסע ממשיך עם נתח אסאדו מלא שומן פריך, אחריו נתח קצבים בתיבול מעט אגרסיבי שהחמיא לנתח שלא התייבש והיה מלא טעמים.

היה גם שוק אווז, ושוק טלה וכמובן פיקנייה והטעמים מתחילים להעמיס, הבשר מתחיל להקשות ואנחנו בקושי שורדים אבל הבשר ממשיך ,האש בוערת באח ליד, הקצב עוזר לעיכול ועוד בקבוק יין נפתח.

הנתח האחרון כבר מתבדחים כי זה הנתח האחרון ואחריו קינוח- אבל הקינוח הוא כבש... האווירה משתלטת על החלל ומאחדת כבר בין הסועדים ואז מגיע נתח בשר הקינוח- חזה אווז ברוטב יין ופירות יער שהוא עסיסי ומתוק ויכול באמת לשמש כקינוח מקורי ומענין.

קומקום גדול שישוב על שפת האח עם זוטה לבנה עוזר לאכול לרדת קצת, כולם לא יכולים לזוז אבל סיר פוייקה קטנה עם עוגת שוקולד חמה וכדור סורבה קוקוס מזכיר לכולם כי לקינוחים יש קיבה נוספת, מנה מפנקת ועשירה שהזכירה את מסעדת פוייקה בתקופות הטובות שלה.

זה היה תענוג של ארוחה שמשתפרת מפעם לפעם, של אנשים שאוהבים לארח ומנתקים אותך מהעולם לשלשו ארבע שעות של משתה שלא נגמר, 175 ₪ לאדם במקום שבטוח אני אחזור אליו פעם איר פעם 

http://www.google.com/help/hc/images/feedburner/wp-email-code.gif

המעשנה- הרבה הרבה בשר ונשמה

השורה התחתונה- כיף גדול עם חריקות לא מעטות, אבל נתחיל עם תמונה של בשר.

אני אוהב אנשים שעושים דברים מתוך תשוקה או שליחות, אנשים שעוזבים תחום רווחי ומחליטים לעשות משהו בשביל הנשמה ובלי חלומות להיות עשירים מזה, מרגישים את זה במה שהם עושים, בעיניים הבורקות, בזה שהם עושים הכול לבד ועושים את זה בשמחה ועם חיוך.

בשנה האחרונה התחילה אופנה של ארוחות פופ-אפ, לא מסעדה מסודרת אלא אנשים שאוהבים אוכל או שפים שעושים ארוחות חד פעמיות במקומות משתנים, זה רעיון מעולה כי בארוחות בפורמט מצומצם אתה יכול להשתגע, להעז, לעבוד עם חומרי גלם מיוחדים ולבטא את עצמך, אבל יש סיכוי לא קטן גם לפלופים.

מנחת עין ורד, יום שבת בשמונה בערב, המעשנת, בעל הבית מקבל אותנו בחיוך גדול עם כובע בוקרים ולצידו מעשנת ניידת גדולה שמעלה עשן וניחוח של בשר שישב שעות ארוכות מאוד במרינדות ואז במעשנת, הקונספט- הרבה נתחי בשר.
שולחנות מסודרים, מפיות בד לבנות (השקעה יפה) צלחות מתכת ומתקן חימום לבשר, מסביב קצת סלט ירקות, כרוב כבוש וזיתים, צימצורי ומלח גס, מאוד מינימלי ונכון. באמצע החלל הקטן שולחן שעליו עומדת תצוגת האופנה להתחיל.

מלצרים מסתובבים, מביאים לטעימה ראשונה כנפי עוף לפתיחת התיאבון, האלכוהול והשתייה בשיטת תביא מה שבא לך מהבית- מה שגורם תמיד לשמחה גדולה ולבקבוקים משובחים שמרוממים את האווירה, ברקע מעט קאנטרי ישן שמשתלב יפה עם טעימות של נקניקיות עדינות עם שזיפים ופורו שהיו מתקתקות ונעימות, הבעיה הגדולה- בסיבוב השני בהם הסתובבו המלצרים והציעו טעימות מהם הן כבר היו מעט יבשות, מקום קטן שמתמחה בבשר ומגיש ל-40 איש חייב להקפיד על הרמה.

אני לא יעבור עכשיו נתח נתח כי אני לא זוכר את כולם או יכול לנתח כל מנה ומנה, אבל היה שם אנטריקוט, שייטל, פסטרמה הודו עסיסית, שוקי ברווז שהעצם שלהם נמצצה עד תום, הייתה פיקנייה, שני שוקיים יפים של טלה שהיה ורדרד ומאל טעמים וברגע שביקשתי יפה קיבלתי את העצם וכרסמתי אותה באקט ניאנדרטלי (הועברה לאחר מכן לכלב שמאז מעושר ומסרב להיפרד ממנה) היה נתח קצה של שייטל שהיה מעולה גם כן, היה מבחר בשרים מסחרר....

שעה, שעתיים, שלוש והתחלנו להגיע לקצה שלנו, היו סביב 12 סוגי בשר שאני זוכר, נתח רודף אחר נתח, כל נתח מגיע לשולחן במרכז ונפרס לאחר כבוד כאשר אנשים מסתובבים ומצלמים את הנתחים, גושי אסדו עצומים, עוד נתח ששכחתי משמו במשרה של פירות יער ויין, הטעמים מתחילים להתערבב ופה גם החריקות.

כול הבשרים היו איכותיים, אבל פה ושם היו פיקשושים- בשר שהגיע מעט עושי מדיי כמו נתח הקצבים שהיו מדיום-וול, בשרים שהיה חסר להם תיבול שידגיש אותם ויפריד אותם משאר הנתחים, הארוחה התחילה לאט לאט והגבירה בסוף קצב כאשר נתח רדף נתח , במקום לשמור על קצב אחיד או לפרוד את הנתחים בצורה יותר נכונה שתאפשר להעריך כל נתח בפני עצמו.

אבל עזבו שטויות, יותר מ-VFM מה שחשוב זה הערך של הזמן, שלוש וחצי שעות, הרבה בשר, אווירה מעולה, אוויר פרדסים צונן, כוסית קטנה של ערק תמרים שהוכן במקום, אחרי זה קינוח מקורי מהמעשנת- בננות שהשחירו יפה יפה עם מעט שוקולד וגלידה, מנה פשוטה ונכונה שהשתלבה נכון עם הארוחה, תה צמחים שנמזג ואתה עם חיוך שלא נגמר.
כמה עולה התענוג- 175 ש"ח לאדם, מצודק לחלוטין, אומנם מעט חריקות ובוסר אבל פוטנציאל להתאהבות ארוכה.

ציון הדוקטור- 8.5, שווה לקבוע מקום לאחד מהאירועים ( לחיפוש- המעשנה - פינת עישון בשרים בפייסבוק)

http://www.google.com/help/hc/images/feedburner/wp-email-code.gif

אלבמה- כי אין כמו לחזור למקום טוב

אלבמה, ביקור חוזר מספר לא ידוע של פעמים, למי שלא מכיר הזבר קצר- מקום קטן אי שם בלב אזור התעשיה הישן של נתניה, שולחנות פשוטים, שלט קטן, מעשנת ענקית באמצע והרבה לב מסביב, מקום מפגש מועדף לקרניבורים (לצמחונים אין מה לחפש פה) ולחבורות שמחפשות ארוחות ארוכות, הדיל הוא קבוע, ארוחת טעימות של מספר סוגי בשרים, קצת סלט לרענן את הפה בן המנות, צ'ילי בשביל הפחמימה ולסיום קפה וקינוח קטן, המסלול היקר ביותר עולה 160 ש"ח לאדם ומציע בדרך כלל ארוחה נעימה של שעתיים לפחות.

אנחנו, ותיקי קרבות, למדנו בדיוק מה הדרך למקסם את הארוחה, קודם כול- הגעה בחבורות של ארבעה או כפולות של ארבע (החישוב של הנתחים נעשה ככה), התציידות מראש באלכוהול משובח מכיוון שבמקום לא נמכר שתייה או אלכוהול וניתן להביא מהבית מה שרוצים (למרות שישנו תפריט  בירות חדש של מבשלת ביר'לה) והעיקר הכנה מוקדמת לבליסה.

התייצבנו בצוות הקבוע, ארבעה קרניבורים שינשכו אחד לשני את היד במאבק על נתח משובח, התיישבנו בשולחן היישר מול המעשנת שבערה בנעימים, במהירות הוגש לשולחן סלט קטן ומשובח, קצת חסה, בצל, צנונית , שמת זית והמון המון זעתר, סלט שצורח טריות, פריך, ממכר שניתן לאכול ממנו קערות ובכול פעם שהקערה התרוקנה מולא באורח פלא, בשלב מסויים התייחסנו לסלט כמו לסורבה המנקה את החיך בין מנה למנה, ביחד עם הסלט הגיע צלחת של כרוב כבוש פשוט שנתן קצת חומציות נחוצה וקעריות של צ'ילי שבושל ארוכות עם המון המון שאריות בשר שהעשירו אותו והפכו אותו למושחת ומנחם במיוחד, כמו כן קנקני מים קרים זרמו לאורך כול הארוחה.

בקבוק יין ראשון נפתח (רד פוטארי מכרמי יוסף, יין שנקרא ישראלי משוגע והיה באמת משוגע באופן חיובי) והמנות התחילו לזרום, מנת פתיחה היא אסדו, נתח יפה של אסדו, מלא שומן פריך, ריח של עישון קליל, תפוחי אדמה על תקן קישוט, המלחמה מתחילה וכל אחד מנסה להשיג נתח גדול יותר ועם יותר בשר, אני דווקא אוהב את הקצוות עם השומן הפריך, החלוקה פחות או יותר שווה, כשני צלעות לאדם, נתח שישב לו בעישון שעות ארוכות והתמלא בטעמים, העצמות נזרקות אחרי ניקוי יסודי והידים מבריקות משומן, פתיחה מבריקה לארוחה.

נתח שני מגיע אחרי מנוחה קלילה, צוואר לבן בליווי של חרדל-חזרת חריף, נתחים יפים ועבים שהצליחו לשמור על עסיסיות ועישון קל, אבל בכללי חזיר קצת פחות מענין בחיך לטעמי, אבל החרדל החריף מרומם את הנגיסה.

נתח שלישי- סינטה גדולה ויפה מעוטרת בהמון פלפל שחור גרוס, הבשר דורש לעיסה ומעניק בתמורה טעם בשרי עמוק, לטעמי הם הצליחו להוציא את המקסימום מהבשר שמתמסר אחרי קרב לעיסה ונותן תמורה לאגרה.

נתח רביעי- נתח קצבים, מהחלקים האהובים עלי, עשוי מדוייק, טעם עשיר של בשר, מרקם מושלם, בשלב זה אני עוד פעם מבין כמה אין צורך בפחמימה מתי שיש לך רק בשר משובח.

מנה חמישית- גרסא אלבמית לטורנדו רוסיני, נתחי פילה שמנמנים עם כבד אווז מעל, הפילה עשוי מדוייק, הכבד רך רך ומעט מעושן, מנה שמתמסרת בקלות אך בעיני מעט באנלית, אני מעדיף אוכל שנלחם חזרה.

מנה כמעט אחרונה- נתח שייטל בשרני, כמעט ואין עוד מקום בבטן אבל אנחנו מוכנים ללעוס עוד קצת בשר שדורש לעיסה ועבודה, נתח מבוייש שמושאר בצד בדרך כלל אבל פה מראים מה הפוטנציאל שלו.

סיימנו את המקצה העיקרי, לבקשתנו אנחנו מקבלים קינוח אסדו, נתח קטן שנשאר בצד עם צלע לכל אחד, נתח שסוגר יפה את הארוחה ומשאיר אותנו שלוש שעות אחרי יושבים ובקושי זזים, קפה שחור וקינוחים פשוטים מגיעים, יש 3 קינוחים לבחירה, קטנים, חלביים ולא ממש מוצלחים אבל אין בהם צורך, אחד מהחברים שואל אם יש משהו פרווה כי הוא לא מערבב בשר וחלב ואחרי כמה דקות מציעים לו קרטיב שנקנה בפיצוציה הצמודה- שירות מכול הלב, וזה מה שמאפיין את המקום, הרבה אהבה לבשר, לאנשים, נדיבות, פתיחות, הקהל מחזיר אהבה חזרה וחוזר פעם אחר פעם.
איך אפשר לסכם? באנגלית היו קוראים לזה אולי Comfort food , אוכל שתמיד שמחים לחזור אליו פעם אחר פעם, המחיר לטעמי סביר מאוד- 160 ש"ח לאדם כולל אירוח מלא, אלכוהול משובח שנקנה במחירי עלות ומעלה את המצב רוח, בשר טוב במבחר עשיר, למקום הזה לא מגיע ציון אלא כוכב זהב.




http://www.google.com/help/hc/images/feedburner/wp-email-code.gif