אותנטי, בכל טיול בעולם אנחנו בחיפוש אחר מה שאמיתי, לא תיירותי, מראה את המקום האמיתי, בלי נחילים של תיירים ומלכודות שרק מחכות לפתי שיפול בהם, החיפוש אחר משהו מקורי ורענן שמיצג את המקום אליו אנחנו טסים הרבה פעמים מהווה חלק משמעותי מתכנון הטיול, לפחות שלי. אבל מתי בפעם האחרונה היינו בתל אביב במקום אותנטי?
מסעדות הפועלים התברגנו, החומסיות הופוכת לבוטיק, לאט לאט הכל משתנה כי הזמן דורש שינוי, אבל יש מקומות שנשארו תקועים בעשור אחר ומסרבים להשתנות, מקומות שיש לנצור ולשמר, וזה באמת מקום שכזה, כוך קטן, לא רחוק משוק לוינסקי, אזור של אנשים קשי יום, שלוש שולחנות קטנים ושרפרפי פורמייקה שידעו שנים של ישבנים שעברו עליהם, שלט ישן עם תפריט דליל ואנשים שמכיעים הנה כבר כמה עשורים, ברוכים הבאים למתי המקלל.
ברז בירה פונה לרחוב, גולדסטר נמזגת במזיגה ארוכה ויחודית שבאמת משנה את הטעם של הבירה המוכרת, שולחנות שמערבבים אנשים שלא מכירים אחדש את השני, צלחת של מלפפון חמוץ כבוש קלות שמעקצץ ומבקש עוד לגימה של בירה , צלחת של גרגרי חומוס חמים, פלפל ממלחיה ישנה נושנה נבזק מעל והאצבעות מוליכות גרגר אחר גרגר במהירות.
שילוב אנושי לא רגיל, זקנים וצעירים, אופנוענים והיפסטרים, כולם מתחלקים באותם שולחנות, אין פסקול ברקע רק דיבור סמיך, עוד לגימה של בירה וצעקות של תביא עוד סיבוב ועוד צלוחית, מפצחים גרעינים על השולחן ומעבירים צהרי שישי כבר שנים ככה, צלחת של כתף עם שליכטה של חרדל פשוט, לחם לבן פרוס, אבל פה זה פשוט מעדן.
החצי הנגמר עכשיו מזמינים עוד שליש קפוא קפוא, כבד קצוץ עם כתר של בצל טרי, כבד רך ומתקתק שעורבב עם המון בצל שחום עמוק בפנים, לחם לבן נמרח באדיבות, עוד לגימה מרירה, עוד מלפפון חמוץ, בחוץ אנשים נשענים על רכבים ולוגמים עד בירה, המקום הזה נשאר אי שם בשנות החמישים והשישים, אין פריט שלא תקבלו עבורו עודף מעשרים, קמום לשימור מחמיר כי ברגע שהוא יעלם אי אפשר יהיה לשחזר את הקסם.
שעה וחצי שעברה במהירות, העשורים עפו קדימה לשנת 2013, השמש החורפית למעלה, שלוש חצאים ושלוש שלישים, פעמיים מלפפון חמוץ , פעם אחת גרגרי חומוס, צלחת כתף וכבד קצוץ אחד, 150 ש"ח וחוויה שאף מדריך תיירים בעולם לא יכול להעניק לך
מסעדות הפועלים התברגנו, החומסיות הופוכת לבוטיק, לאט לאט הכל משתנה כי הזמן דורש שינוי, אבל יש מקומות שנשארו תקועים בעשור אחר ומסרבים להשתנות, מקומות שיש לנצור ולשמר, וזה באמת מקום שכזה, כוך קטן, לא רחוק משוק לוינסקי, אזור של אנשים קשי יום, שלוש שולחנות קטנים ושרפרפי פורמייקה שידעו שנים של ישבנים שעברו עליהם, שלט ישן עם תפריט דליל ואנשים שמכיעים הנה כבר כמה עשורים, ברוכים הבאים למתי המקלל.
ברז בירה פונה לרחוב, גולדסטר נמזגת במזיגה ארוכה ויחודית שבאמת משנה את הטעם של הבירה המוכרת, שולחנות שמערבבים אנשים שלא מכירים אחדש את השני, צלחת של מלפפון חמוץ כבוש קלות שמעקצץ ומבקש עוד לגימה של בירה , צלחת של גרגרי חומוס חמים, פלפל ממלחיה ישנה נושנה נבזק מעל והאצבעות מוליכות גרגר אחר גרגר במהירות.
שילוב אנושי לא רגיל, זקנים וצעירים, אופנוענים והיפסטרים, כולם מתחלקים באותם שולחנות, אין פסקול ברקע רק דיבור סמיך, עוד לגימה של בירה וצעקות של תביא עוד סיבוב ועוד צלוחית, מפצחים גרעינים על השולחן ומעבירים צהרי שישי כבר שנים ככה, צלחת של כתף עם שליכטה של חרדל פשוט, לחם לבן פרוס, אבל פה זה פשוט מעדן.
החצי הנגמר עכשיו מזמינים עוד שליש קפוא קפוא, כבד קצוץ עם כתר של בצל טרי, כבד רך ומתקתק שעורבב עם המון בצל שחום עמוק בפנים, לחם לבן נמרח באדיבות, עוד לגימה מרירה, עוד מלפפון חמוץ, בחוץ אנשים נשענים על רכבים ולוגמים עד בירה, המקום הזה נשאר אי שם בשנות החמישים והשישים, אין פריט שלא תקבלו עבורו עודף מעשרים, קמום לשימור מחמיר כי ברגע שהוא יעלם אי אפשר יהיה לשחזר את הקסם.
שעה וחצי שעברה במהירות, העשורים עפו קדימה לשנת 2013, השמש החורפית למעלה, שלוש חצאים ושלוש שלישים, פעמיים מלפפון חמוץ , פעם אחת גרגרי חומוס, צלחת כתף וכבד קצוץ אחד, 150 ש"ח וחוויה שאף מדריך תיירים בעולם לא יכול להעניק לך
