חאן מנולי- הסעודה הכי גרועה של השנה

אני לא ממש אוהב לכתוב ביקורות שליליות, אני יוכל להיות מאוד ביקורתי, לחשוב תמיד איך אפשר לעשות דברים יותר טוב, אבל כמעט תמיד אני מצליח להבין מה השתבש, למה התכוון המשורר או במקרה שלנו הטבח, אני מבין את העלויות של הקמת מסעדה ואת הקשיים בניהולה אבל יש דבר אחד שאני דורש מכל מסעדה- שתעמוד מאחורי המילה שלה, שתלך עם האמונה שלה.

הפעם נפלתי קשות, זאת כנראה הייתה הארוחה הכי גרועה שאכלתי בשנים האחרונות, לא זכור לי מתי כל כך התעצבנתי ממקום, כמה פעמים חשבתי איזו טעות זה היה לשבת שם, לצערי אין לי אפילו דבר אחד טוב להגיד על המקום.

יום שישי מאוד קר בשוק הפשפשים, רוב החנויות והדוכנים סגורים, רק מעט מטורפים נעים בין הגשמים, בחנויות טוענים שאין דובר עברית שעבר בהם במהלך היום- רק תיירים שבשבילם הגשם והקור הם לא ענין מרגש, החלטנו ללכת ולנסות את חאן מנולי שנפתחה לפני מספר חודשים בקצה השוק.

המקום צפוף ורועש נורא, מוסיקה אוריינטלית שמנסה להיות מגניבה בווליום גבוהה שהתחלפה אחרי זה לדיסק של אייל גולן בקטע האירוני כנראה, מלצריות שמתרוצצות ברחבי המקום הלא גדול ולא ממש מתייחסות לעובדה שאתה ממתין בכניסה עד שאתה מוצא שולחן פנוי ומתיישב.

הרעיון הוא חומוסייה משודרגת שמשופעת מעדות אייל שני, קצת סלטים, צלחות מהיבשה ומהים והמרכז הוא מסבחה עם תוספות מקוריות, התפריט נשמע מוצלח עם רעיונות מקוריים שיכולתי לראות בעיני רוחי איך הם ממריאים וממציאים מחדש את החומוס או שואבים השראה מחומוסיות יפו הטובות.

זה התחיל בצלחת חמוצים- 3 מלפפונים חמוצים ביתיים בחומץ, הם היו גרועים, אבל ממש גרועים. רכרוכיים יתר על המידה, עם טעם לא נעים של כבישה לא נכונה ואפילו מעט תסיסה, יכול להיות שמדובר בצנצנת מלפפונים שלא יצאה טוב אבל אני הייתי מעדיף לא להגיש כלל חמוצים מאשר להגיש מלפפון כזה.

זה המשיך במנה של מרק שעועית לימה , הגיעה צלחת לא עמוקה עם מרק חמים ודלוח, בצבע לא מושך, במרכז הייתה ביצה עלומה ומעל מעט גרורים של גבינה, המרק היה תפל וחסר עומק לחלוטין, הוא היה מימי למדי ולא סיפק שום ענין או נחמה ביום חורפי שכזה, תוספת של הרבה מלח ולימון סחוט שיפרו קצת את המנה, הביצה העלומה אל תרמה לכולם ובכללי זאת הייתה מנה סתמית להחריד במחיר מופרך של 30+ ₪

ואז הגיעו המסבחות- אחת עם בשר טלה קצוץ והשנייה עם באבא גנוש, נתחיל מהחומוס עצמו- הוא היה גרוע, ממש ממש נוראי, טחון גס, יבש, חסר טעם. אם המסבחה הוא מנת הדגל או החלק המהותי של המנה לפחות אותה תעשו בצורה בלתי נשכחת, לכו לצד השני של העיר לאבו חסן לראות איך מסבחה יכולה להיות חלום, המסבחה הזאת הייתה ללא טחינה לדעתי, משעממת ותפלה.

התוספות? בשר טלה עם ריח של טלה אבל יבש ופירורי שלא טרם בכלום, הבאבא גנוש היה סלט חצילים בטחינה סביר שאומנם היה נחמד עם ביצה קשה ובצל סגול אבל לא ממש עזר להרים את המנה.

המחירים? הזויים לגמרי לעומת מה שקיבלנו, 36 ₪ לכל מנת מסבחה.

יצאנו עם חשבון של 106 ₪ סך הכול, למנת מרק קטנה, 2 מנות מסבחה והרבה אכזבה, זאת הייתה ארוחה רעה לתפארת, של מקום שמתיימר להיות הרבה מעבר למה שהוא בפועל, מקום שאני מצטער שדרכתי בו, הציון שלי למקום הוא -2, כי לפחות הפיתות היו טובות.

בשביל לפצות על עוגמת הנפש עצרנו בבורקס ליאון לזוג בורקסים עמוסים בתרד וגבינה, חמים ופריכים, כי לפעמים לא צריכים לחדש כלום בשביל להתמוגג מהטעם.

מתי המקלל- חמארה לשימור מחמיר

אותנטי, בכל טיול בעולם אנחנו בחיפוש אחר מה שאמיתי, לא תיירותי, מראה את המקום האמיתי, בלי נחילים של תיירים ומלכודות שרק מחכות לפתי שיפול בהם, החיפוש אחר משהו מקורי ורענן שמיצג את המקום אליו אנחנו טסים הרבה פעמים מהווה חלק משמעותי מתכנון הטיול, לפחות שלי. אבל מתי בפעם האחרונה היינו בתל אביב במקום אותנטי?

מסעדות הפועלים התברגנו, החומסיות הופוכת לבוטיק, לאט לאט הכל משתנה כי הזמן דורש שינוי, אבל יש מקומות שנשארו תקועים בעשור אחר ומסרבים להשתנות, מקומות שיש לנצור ולשמר, וזה באמת מקום שכזה, כוך קטן, לא רחוק משוק לוינסקי, אזור של אנשים קשי יום, שלוש שולחנות קטנים ושרפרפי פורמייקה שידעו שנים של ישבנים שעברו עליהם, שלט ישן עם תפריט דליל ואנשים שמכיעים הנה כבר כמה עשורים, ברוכים הבאים למתי המקלל.

ברז בירה פונה לרחוב, גולדסטר נמזגת במזיגה ארוכה ויחודית שבאמת משנה את הטעם של הבירה המוכרת, שולחנות שמערבבים אנשים שלא מכירים אחדש את השני, צלחת של מלפפון חמוץ כבוש קלות שמעקצץ ומבקש עוד לגימה של בירה , צלחת של גרגרי חומוס חמים, פלפל ממלחיה ישנה נושנה נבזק מעל והאצבעות מוליכות גרגר אחר גרגר במהירות.

שילוב אנושי לא רגיל, זקנים וצעירים, אופנוענים והיפסטרים, כולם מתחלקים באותם שולחנות, אין פסקול ברקע רק דיבור סמיך, עוד לגימה של בירה וצעקות של תביא עוד סיבוב ועוד צלוחית, מפצחים גרעינים על השולחן ומעבירים צהרי שישי כבר שנים ככה, צלחת של כתף עם שליכטה של חרדל פשוט, לחם לבן פרוס, אבל פה זה פשוט מעדן.

החצי הנגמר עכשיו מזמינים עוד שליש קפוא קפוא, כבד קצוץ עם כתר של בצל טרי, כבד רך ומתקתק שעורבב עם המון בצל שחום עמוק בפנים, לחם לבן נמרח באדיבות, עוד לגימה מרירה, עוד מלפפון חמוץ, בחוץ אנשים נשענים על רכבים ולוגמים עד בירה, המקום הזה נשאר אי שם בשנות החמישים והשישים, אין פריט שלא תקבלו עבורו עודף מעשרים, קמום לשימור מחמיר כי ברגע שהוא יעלם אי אפשר יהיה לשחזר את הקסם.

שעה וחצי שעברה במהירות, העשורים עפו קדימה לשנת 2013, השמש החורפית למעלה, שלוש חצאים ושלוש שלישים, פעמיים מלפפון חמוץ , פעם אחת גרגרי חומוס, צלחת כתף וכבד קצוץ אחד, 150 ש"ח וחוויה שאף מדריך תיירים בעולם לא יכול להעניק לך