מסעדנות זה קודם כל אירוח, הכנסת האורחים למרחב שמעוצב ומעניק חוויה
רב-חושית שכוללת מוסיקה, כלי הגשה, טמפרטורה, ריחות, צבעים טקסטורות ושירות.
לצערנו מסעדות רבות כושלות באירוח ולא משנה כמה האוכל יהיה טוב- אירוח צולע יכשיל
את הארוחה.
בחודש האחרון חזרתי לשני מקומות שנהניתי בהם מאוד וכל אחד מסיבות
אחרות, אחרת אכזבה כי האירוח לא היה נכון למרות שהאוכל היה לא רע ובשנייה האכול
שרק השתפר המריא לגבהים כתוצאה מאירוח חם.
טאיזו יום שבת, עסקית צהרים, 2 מנות ראשונות ועיקרית ב-139 ₪, לא זול
אבל פעם שעברה יצאתי מסופק, העסקית השתנתה- כבר לא מקבלים את הלחמניות המאודות
בפתיחה.
הבחירה גם שונה- במקום חלוקה לשתי קטגוריות שונות בראשונות הם אוחדו,
אין הפרדה בין מנות ראשונות קלילות יותר לכבדות, לא מעט מנות דורשות תוספות תשלום,
המנות מגיעות כולם ביחד במקום לבנות ארוחה מדורגת ואיטית שבה מוגשים מספר סבבים של
מנות, הישרות קונקרטי ויבשושי.
האוכל- אין תלונות, אבל מסעדה עם עיצוב של מיליון דולר חייבת לספק
חוויה מתאימה ופה הכול היה חיוור, אפילו קינוח על חשבון הבית שניתן כי קצת קיטרנו
היה חביב אבל לא העלה את המצב רוח.
מהצד השני- המעשנה, ליל שבת קפוא, מנחת עין ורד, הטמפרטורות בחוץ
נמוכות להחריד אך למרות זאת הצוות האמיץ יושב ליד המעשנה העמוסה, בפנים שולחנות
מסודרים, מוסיקה שנעה בין בלוז לקאנטרי לפולק שמחממת ואח מלאת עצים שבוערת ומבקשת
לשבת לידה להתחמם.
מלצרים מסתובבים עם מנות הנישנוש- צוריסוס שמנמנות ומתובלות שמוגשות
בנדיבות בזמן שכל האורחים מצטרפים, המקום משתפשף מפעם לפעם, על השולחן יש הפעם גם
חרדל בנוסף לצימיצורי שמלווים יפה את הבשר,
בקבוקי היין מתחילים להיפתח והאווירה מתחממת.
זיו, המעשן והבעלים, מרים כוסית ערק ביתי עם כולם ומודיע שיש הרבה
נתחים והרבה בשר כי שולחן אחד ביטל הגעה והמסע מתחיל בקצב מהיר מהיר שמתחיל עם
שייטל בשרני שמוגש בכמויות גדולות שקשה להפסיק לנשנש.
הפסקה קלה ועוברים נתח הודו גדול ששמר על עסיסיות והתלבש נהדר עם
הצימיצורי וצלוחית מלאת מלח גס ופלפל גרוס
שתיבל נכון את הבשר מלא הטעם שלא נותנים לו מספיק כבוד.
ואז הגיע אחת מגולות הכותרת- תבשיל בוקרים לוהט של שעועית רכה במידה
עם חריפות ועישון נהדר ובשר שדורש לעיסה, מנת פחמימות מהבילה שלא יכולנו להפסיק
לנקר בה.
המסע ממשיך עם נתח אסאדו מלא שומן פריך, אחריו נתח קצבים בתיבול מעט
אגרסיבי שהחמיא לנתח שלא התייבש והיה מלא טעמים.
היה גם שוק אווז, ושוק טלה וכמובן פיקנייה והטעמים מתחילים להעמיס,
הבשר מתחיל להקשות ואנחנו בקושי שורדים אבל הבשר ממשיך ,האש בוערת באח ליד, הקצב
עוזר לעיכול ועוד בקבוק יין נפתח.
הנתח האחרון כבר מתבדחים כי זה הנתח האחרון ואחריו קינוח- אבל הקינוח
הוא כבש... האווירה משתלטת על החלל ומאחדת כבר בין הסועדים ואז מגיע נתח בשר
הקינוח- חזה אווז ברוטב יין ופירות יער שהוא עסיסי ומתוק ויכול באמת לשמש כקינוח
מקורי ומענין.
קומקום גדול שישוב על שפת האח עם זוטה לבנה עוזר לאכול לרדת קצת, כולם
לא יכולים לזוז אבל סיר פוייקה קטנה עם עוגת שוקולד חמה וכדור סורבה קוקוס מזכיר
לכולם כי לקינוחים יש קיבה נוספת, מנה מפנקת ועשירה שהזכירה את מסעדת פוייקה
בתקופות הטובות שלה.
זה היה תענוג של ארוחה שמשתפרת מפעם לפעם, של אנשים שאוהבים לארח
ומנתקים אותך מהעולם לשלשו ארבע שעות של משתה שלא נגמר, 175 ₪ לאדם במקום שבטוח
אני אחזור אליו פעם איר פעם
http://www.google.com/help/hc/images/feedburner/wp-email-code.gif
